נולד בשנת ת"ק בעיירה הוסאקוב לאביו רבי מאיר ולאימו שרה סאסיא, מצד אביו כיהנו ל"ו דורות במשפחתו בכתר הרבנות, ומצד אימו היה נצר למהרש"א.

כשנולד, אמר הבעש"ט הק' לתלמידיו, כי נשמה גדולה ירדה מן השמים, שעתידה להמליץ טוב על עם ישראל.

לאחר נישואיו, ישב בבית חותנו – רבי ישראל מלברטוב הסמוכה ללובלין, ועסק בתורה מתוך קדושה וטהרה.

התקרב לחסידות ע"י הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג, ונעשה לתלמידו המובהק של המגיד הגדול ממעזריטש.

כשחותנו ירד מנכסיו, נאלץ לקבל עליו את רבנות ריטשוואהל, בשנת תקכ"ה נבחר לרבנות זעליחוב, ובשנת תקל"א נתקבל כראב"ד ור"מ בעיר פינסק, אך גם שם סבל מרדיפות המתנגדים, עד שבא אל המנוחה ואל הנחלה בעיר הגדולה ברדיטשוב בשנת תקמ"ה.

בברדיטשוב באו אלפים לחזות בתפילתו ועבודתו בקודש, השפעתו על כל החוגים הלכה וגדלה, ברדיטשוב נעשתה למרכז חסידי גדול ביותר, אליה נמשכו אלפים, ביניהם אדמו"רים וגאונים.

דברי תורתו נדפסו בספר "קדושת לוי", נסתלק בכ"ה תשרי תק"ע ומנו"כ בברדיטשוב. לאחר פטירתו הקהילה חלקה לו כבוד גדול, ואחריו לא נתקבל אב"ד במקומו, אלא רק מורי הוראה.

שיחו בכל נפלאותיו

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, בעל מחבר ספה"ק "קדושת לוי", אשר שמעו הקדוש התפרסם בעולם כ"סנגורם של ישראל", המלאך המליץ הקדוש, היה מגדולי רועי החסידות ותלמידי הבעל שם טוב בדורו. קדושים וטהורים יראו מהבל פיו.

צעיר לימים היה רבנו כאשר הסתלק הרה"ק מבארדיטשוב לגנזי מרומים, בשנת תק"ע, כעשרים ושלשה שנים בלבד. אך כבר אז, נוצר בין הצדיק הקדוש ובין רבנו קשר עז ומיוחד. רבנו, הביט על דמותו השגיבה של הרה"ק מבארדיטשוב זיע"א בהערצה מופלאה.

וכך סיפר חתנו הרה"ק רבי מנחם מענדיל מויזניצא זיע"א להרה"ק רבי משה משינאווא זיע"א, שמדי יום ביומו אחר התפילה שוחח רבנו מרום גדלותו של הרב מברדיטשוב. פעם היה הוא מספר, ופעמים שביקש את אחד הנוכחים לספר לפניו עובדא מהרה"ק.

"השיחה בגדלותו של הבארדיטשובער, היא סגולה להמתקת הדינים עבור כל יהודי. שכן, הרי זו היתה מידתו של הרה"ק מבארדיטשוב" היה רבנו נוהג לומר.

הוסיף על כך בנו של רבנו, הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זיע"א:

לא זו בלבד שלדבר מהרה"ק מבארדיטשוב היא סגולה, כי אם גם הזכרת שם עירו, בארדיטשוב, לבד. כבר מעוררת את זכותו.

וסמך לכך, מדברי המשנה ביומא (כח.), עת היו הכהנים מבקשים לפתוח בעבודת היום בבית מקדשנו ותפארתנו, והיו מבקשים לראות אם כבר האיר השחר, וכן היו שואלים:

"עד שבחברון", והרואה אומר "הן".

ופירש רש"י: חברון דווקא, כדי להזכיר זכות ישני חברון, האבות הקדושים.

הרי לנו, ששם העיר לבד, מעוררת את זכות הטמון בו ואשר חי ופעל בו.

עוד הפליג רבנו ואמר על הרה"ק מבארדיטשוב:

הנה איתא בגמרא (חגיגה יב:), לדעת ריש לקיש שבעה רקיעים הם, ואחד מהם – מעון. ואמר הרה"ק מבארדיטשוב, שבאותו רקיע ששמו מעון, אינם ניאותים לקבל שום דבר רע על שום אדם מישראל, כי אם את יראתם ואהבתם לבורא יתברך שמו.

הוסיף רבנו ואמר:

כיום, אחר שהרה"ק מבארדיטשוב נתעלה כל כך, אין צורך לומר "מעון", די לנו לומר "בארדיטשוב" כדי שנפעל את אותה הפעולה…

בצילו חמד וישב

כאמור, צעיר לימים היה רבנו בהסתלקותו של הרה"ק מבארדיטשוב, אך הקשר העז ביניהם, החל עוד בילדותו של רבנו.

חותנו של רבנו – הרה"ק רבי משה, התגורר בעיר בארדיטשוב ושימש שם כראש ישיבה. אצלו בא רבנו בברית האירוסין עם בתו הצדקנית מרת שרה. לצורך קשרי השידוכין, נסע רבנו עם אמו הרבנית הצדקנית חוה לעיר בארדיטשוב. ושם, הכיר את הרה"ק מבארדיטשוב.

רבות מסופר על אותה נסיעה לבארדיטשוב, נסיעה שבה הותירה דמותו של הילד הצעיר רושם עז ועמוק על הרה"ק מבארדיטשוב, על אף היותו כבר זקן ושבע ימים. והורה לכל ילדי התלמוד תורה שיצאו, יחד עם מלמדיהם, לקבל את פניו.

"כי היוצא לקבל את פניו" – אמר אז הרה"ק מבארדיטשוב – "יזכור כל ימי חייו, שזכה לראות את פניו של מלאך אלוקים".

כל זאת, בהיות רבנו ילד רך בשנים.

סביביו נשערה

טפח מאותו כבוד עצום שנחל רבנו, בהיותו ילד רך, אצל הרה"ק מבארדיטשוב, גילה פעם רבנו בשיחו:

"יודעים הינכם בעוון מה באו עלי כל אותם יסורי המאסר והרדיפות"? שאל פעם רבנו את סובביו, וסיפר:

בהיותי ילד רך נסעתי עם אמי, מרת חוה ע"ה, לבארדיטשוב לענין השידוך.

כאשר להרה"ק מבארדיטשוב זיע"א נודע על בואי, ציווה לערוך לי קבלת פנים רבתי בשערי העיר.

כבוד רב נפל בחלקי, כל ילדי ה"תלמוד תורה" בעיר יצאו והמתינו לי, ואף הרב הקדוש בעצמו ירד לשערי העיר לחלוק לי כבוד.

באותם רגעים, חשתי בקרבי שמינית שבשמינית של גאווה. וכדי לכפר על העוון המר הזה, באו עלי כל אותם יסורים.

"תשאלו בוודאי" – המשיך רבנו – "והלא, סוף-כל-סוף, ילד קטן הייתי. ומה לו לילד קטן ולעבוד על מידת הגאווה?!

"דעו לכם" – הוא מותיב והוא מפרק – "שאנכי, בין קיין קינד קיינמאל נישט געווען" – מעולם לא הייתי ילד…

אש לפניו תאכל

את חג שמחת התורה, עשה רבנו באותה שנה, כאשר היה נער בן שבע שנים, בצילו של הרה"ק מבארדיטשוב.

ילד צעיר היה רבנו, ולכן גברה התמיהה שבעתיים אצל הנוכחים, כאשר הרה"ק מבארדיטשוב, גחן אל עבר הילד וכיבדו לצעוד לפניו עם ספר התורה בעת ההקפות.

"מה ראה הרבי לכבד ילד צעיר בעת ההקפות היום" לא התאפקו הנוכחים מלשאול את הרה"ק מבארדיטשוב.

"וכי אינכם רואים מי צועד לפניו"? באה התשובה הסתומה של הרה"ק מבארדיטשוב.

אהבה מקלקלת השורה

עוד מסופר מפי חסידים:

היה זה כאשר רבנו שהה בחג הסוכות בבארדיטשוב, בצילו של חותנו. צעיר לימים היה רבנו, והרה"ק מבארדיטשוב ביקש את חותנו, הרה"ק ר' משה, שיואיל לשלוח את חתנו אליו ליום אחד.

הרה"ק כיבדו במאד מאד, שלח את ילדי ה'תלמוד תורה' שיכבדוהו ויפתחו לכבודו 'שתי שורות' לאות כבוד ויקר. רבנו אף התפלל אז את תפילת החג בצילו של הרה"ק מבארדיטשוב, שהעניק לו לאות כבוד ארבעת המינים משלו – ולא היה זה חזיון נפרץ באותם ימים – וממקומו, עמד רבנו והתבונן בעבודת ה'נענועים' של הקדוש.

ידועה היתה עבודתו של הרה"ק מבארדיטשוב בחג הסוכות, בהתלהבות עצומה שלא מעלמא הדין, להט האש שבערה בו היתה פעמים בבחינת "אהבה מקלקלת השורה". כך היתה עבודת הנענועים, כל עצמותיו אמרו אש להבה, נפשו יצאה בדברו באחזו את ארבעת המינים. ידועה היא העובדה שמרוב כלות-נפשו לקיים את מצות ארבעת המינים, המתין זמן רב טרם עלות-השחר, לא יכול היה לעצור עוד ברוחו מרוב יקוד האש שליהטה בקרבו, ומיד כאשר האיר השחר, הושיט ידו לקחת את האתרוג ממקומו. ומרוב דבקותו, לא שת לבבו לפתח הזכוכית שכסתה על הארון שבו מונחת היתה קופסת האתרוג, ופרץ את ידו הישר אל תוככי ארון הזכוכית.

נקל לשער, אם כך, את להב-האש בעת הנענועים עצמם, בעת התפילה. ורבנו עומד ומתבונן, עלם רך, ומתבונן בעבודה הלוהטת.

את תיאור אותה תפילה, סיפר רבנו בעצמו:

"הבארדיטשובער אחז בלולב, ונענעו בעוצמה אדירה שלמעלה מהשגת אנוש, עד שהיו מוכרחים להחליף לו כמה וכמה לולבים בעת התפילה.

אכן, זוהי עבודה שבאהבת השי"ת. יש אנשים שמרוב אהבת השי"ת היוקדת בקרבם, משברים הכל.

"לעומתם יש אנשים" – הפטיר רבנו – "שמרוב יראת השי"ת אינם מנענעים אפילו את עצמם…"

כאשר שב רבנו למקומו, שאל אחיו של רבנו את רבנו לדעתו על אודות הרה"ק מבארדיטשוב:

"לפיד אש" היתה תשובתו של רבנו.

בכוונת מכוון

עוד סיפר בנו של רבנו, הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זיע"א:

סיפר אבי – רבנו – בשהותו בילדותו בעיר סאדיגורה, ראה את הרה"ק מבארדיטשוב מתרוצץ אנה ואנה ואינו נותן מנוח לכף רגליו.

מתוך התלהבותו – המשיך רבנו לספר – משך רבנו בפיאותיהם של יהודים שונים, "הרבי אינו בעולם הזה" – שחו הללו איש לרעהו.

אך אני – סיפר רבנו – ידעתי גם ידעתי, שאין זה התבטלות מן העולם כלל ועיקר, וכי כל 'משיכה' שכזו, כוונה היתה בה…

ביודעי ומכירי

סיפר הרה"ק מקוברין את מה ששמע מפי רבנו:

כאשר הייתי בבארדיטשוב באותה נסיעה, קרבני הרב מבארדיטשוב מאד. ילד צעיר הייתי, והוא שוחח עמי בעניינים העומדים ברומו של עולם, "מיר האבן מיר זיך א דורך געשמועסט אינטערעסן"…

והפטיר רבנו:

'גוטע יודען' של פעם, ידעו והכירו את ערך עצמם, ואף את ערך זולתם. אך היום? בקושי את עצמם מכירים, והם חושבים שהם יודעים את הכל…"

נפשו יצאה בדברו

סיפר חתנו של רבנו, הרה"ק רבי מנחם מענדיל מויזניצא זיע"א, בעל ה"צמח צדיק:

כאשר היה חותנו צעיר לימים, ונלקח לארס את בתו של הרה"ק רבי משה מבארדיטשוב. הבחין בו הרה"ק מבארדיטשוב, והבחין כי ילד זה רום-מעלה הוא. והשתעשע עמו רבות, כידוע.

והנה, באחד הפעמים, לקחו הרב הקדוש מבארדיטשוב והושיבוהו על ברכיו לאות חיבה.

לפתע, החל הרה"ק מבארדיטשוב להתעטף בדבקות עצומה, עד כי לא שת לבו למתחולל.

כפות ידיו, שחבקו את הילד הרך, החלו לופתות אותו בחזקה, עד כי הנער הרך לא עמד בכך והתעלף. ונתהווה רעש גדול.

החישו עזרה והצלה, ועוררו את הנער מעלפונו.

הרה"ק מבארדיטשוב ניעור מדבקותו, והבחין במהומה, והבין את שהתרחש.

הפטיר הבארדיטשובער:

"נו, והלא הבעל-שם-טוב עשה זאת עמי, במידה שאדם מודד מודדין לו…" – שכן, על רבנו אמרו שיש בו את נשמתו של הבעל-שם-טוב הקדוש.

כעין זה, אך בסגנון אחר מובא, שהיה זה עת בא רבנו להתברך אצל הרה"ק מבארדיטשוב לפני חתונתו.

הרה"ק מבארדיטשוב הניח את ידיו הקדושות על רבנו וברכו, ותוך כדי ברכתו, נתפס בשרעפיו והחל מעפיל למעלות גבוהות ורמות. ידיו הקדושות עדיין היו מונחות על ראשו של רבנו.

סיפר רבנו:

חשתי את ידיו הקדושות מונחות עלי, כבדות במאד מאד, ואני – הרי אסטניס אני – איני מסוגל לשאתם. חשתי לפתע, שאם עוד רגע כמימרא יהיו הידיים עלי, ואכרע-אפול תחתי.

ומאידך – חששתי להפריע את הקדוש מדביקותו באלקים חיים. והסתפקתי אל לבי – האם להפקיר את עצמי למען דבקותו, או שמא להפסיק את הרה"ק מדבקותו.

עד שנפלה ההכרעה, והחילותי מתפלל אל ה', שיסיר הרב הקדוש את ידיו במעט מעלי.

ואכן, באותו רגע, הוקל עלי קמעה, והרבי הרפה את אחיזתו החזקה מעל ראשי.

בעל פה – – –

עוד סיפר הרה"ק רבי נחום בערניו זיע"א:

באחת הפעמים, בהם ישב רבנו בשולחנו של הרה"ק מבארדיטשוב אז, היה הרה"ק מבארדיטשוב שרוי בדבקות עצומה.

כאשר הגישו לפניו את ה'קוגל', ביקש הרה"ק מבארדיטשוב, כהרגלו, לזרות מקצת מתבלין הפלפלין על ה'קוגל', אולם לרוב דבקותו, לא שת לבו ותיבל את הקוגל עם ה'טאבאק' שהיה בכף ידו, וכך אכל את הקוגל.

בסיימו את אכילתו הקדושה, שיגר 'שיריים' לרבנו, שהיה, כאמור, איסטניס מיוחד. אך לרוב קדושתו של הרה"ק מבארדיטשוב, לא מנע עצמו מלאכלם.

"דאס גוטן טעם, ליגט מיר נאך ביז היינט אין מויל". עד היום חש אני בטעמו של אותו קוגל – היה רבנו מסיים.

חסיד הוא

כמים הפנים לפנים, היתה הערכתו של רבנו אל הרה"ק מבארדיטשוב עצומה ומופלגת במאד מאד, ביטויי הערצה מפליגים נשמעו מפיו.

אחת מן ההפלגות העצומות שהיה רבנו נוקט, מדי דברו בגדלותו של הרה"ק מבארדיטשוב, היתה זו, אשר אמר פעם בלהט שיחתו בגדלות הקדוש מבארדיטשוב:

"צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהלים קמ"ה י"ז) "צדיק ה' בכל דרכיו – הכוונה על ה'רבונו של עולם', ואילו 'חסיד בכל מעשיו' קאי על הרב מבארדיטשוב!

ופעם אמר רבנו עליו:

"הרב הקדוש מבארדיטשוב איז געווען א כשר'ער יוד, ולמד תורה לשמה.

והמשיך ואמר:

מי שלמד תורה לשמה, לומד תורה לשמה גם בעולם הבא. ובבית-מדרש נאה מבית מדרשו בזה העולם…

וסיים:

"מי שנוסע בעגלה בעולם הזה, נוסע שם במרכבה"…

בואו חשבון

היה החסיד רבי דוד מבארדיטשוב מספר, את אשר שמע מפי רבנו, שהיה נוהג לומר זאת משמו של הרה"ק מבארדיטשוב.

"ראשון לחשבון עוונות" קראו חז"ל לחג הסוכות.

וכל כך למה?

שכן, עד עתה, בימים הנוראים, שבו ישראל תשובה מיראה, וזדונות נעשו להם כשגגות. אך מעתה, בחג הסוכות, שבים הם מאהבה, מאהבתם העזה את הבורא ית' שמו, ולכן, זדונותיהם הופכים להם לזכויות, ואם כן, יקרה היא להם כל עוון, וזקוקים הם לחשבון זה…

מלאך מליץ אחד

פעם התבטא עליו רבנו, מדי דברו אודות עבודתו העצומה בהמלצת טוב על ישראל:

מדוע השיג הרבי מבארדיטשוב את אותה מעלה רמה של "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"?

משום שהיה תדיר "ה' אלקיו עמו"…

ובפעם אחרת הפליג רבנו:

מיום היות ישראל לעם, לא קם להם צדיק כמוהו, שיהיה כל כך מסוגל להמתקת הדינים, כפי שהיה הקדוש מבארדיטשוב!

גירא בעינא דשיטנא

בהיות רבנו במדינת וואליחיי בשנת תקצ"ד, אמר רבנו:

"היה הרה"ק מבארדיטשוב אומר, בביקורו במדינה זו, שלו היה הס"מ יודע מה פעל במדינה זו, היה שורף רגלי מרכבתו, כדי שלא יסע.

ואילו אנכי אומר: הס"מ יודע מה חוללתי שם, ובכל זאת מוכרח הוא לשתוק בעל כרחו"…

הבט משמים וראה

בפעם אחרת, קרא עליו רבנו את הכתוב:

"היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים" (שמות יח, יט).

היה זה, כאשר ספרו לפניו את העובדא הבאה, מהרה"ק מבארדיטשוב שהיה עומד ברחובה של עיר, והבחין ביהודי עני ממהר לדרכו ונרתיק התפילין בידו.

"לאן הולך הנך" שאלהו הרה"ק מבארדיטשוב.

"לבית הכנסת, להתפלל לפני קוני" – השיב העני.

היו אלו ימי החורף, והקור היה עז. העני המהלך, שלבש בלויי סחבות והתהלך ערום ללא מנעלים לרגליו, רעד מקור האימים.

"כלום אין זה מוטב שתשב בביתך ולא תצא לחוץ בקור עז שכזה"? 'תמה' הרה"ק מבארדיטשוב.

"והלא צריך אני להתפלל" השיב העני בפליאה.

"וכי לא תוכל להתפלל בביתך"? המשיך הרה"ק להקשות.

והעני השיב, מתרעם כולו: "ומה יהא עם קדושה וברכו"? והמשיך לדרכו במהירות עצומה.

שש וקפץ הרה"ק מבארדיטשוב למשמע דברים אלה, והביאם כלפי שמיא:

"ראה נא, יוצרי ובוראי, מידתם של יהודיך, בקור עז שכזה, מנסה הנני לשכנעו שישאר בביתו ויתפלל, והוא, הלא אין לו מה ללבוש. אך על תפילה במנין אינו מוותר".

בשמוע רבנו את העובדה הזאת, פירש את מידתו זו של הרה"ק מבארדיטשוב:

"היה אתה לעם מול האלקים" – הראה להם – כביכול – שאתה הוא "מול האלקים" – נסה לדבר על לבבם לסור מעבודת קונם, ראה חוזקם ותקיפותם, ואז "והבאת אתה את הדברים אל האלקים", הבא את תקיפותם העזה בעבודת בוראם – מנחה לה'.

סיפר רבנו:

הרה"ק מבארדיטשוב, כאשר עמד והביט מבעד לחלון ביתו, והיה רואה איש יהודי הולך להתפלל. היה עושה מכך 'לבוש' להשי"ת, והיה מקלס ומשבח: "ראו נא יהודי זה, עוזב את ביתו ואת עיסוקיו הארציים ופונה להתפלל".

"ואני – המשיך רבנו – "אומר, בימינו אנו, איזה 'לבוש' היה הבארדיטשובער עושה מכך, שיהודי הולך להתפלל, ואין בביתו אף לא פרוטה לפורטה כדי ' א בייגל פארן קינד'ס וועגן" – לצורך רכישת כעך להאכיל בו את הילד.

ולא זו בלבד, אלא ירא וחרד הוא שיבואו הרשעים ויחטפו את ילדו, ומתוך כי האימה והפחד הזה, עוזב הוא הכל ופונה להתפלל…

אהבה בתענוגים

כאמור, היה רבנו, לעתים מרובות, משנן סיפורים ועובדות מהרה"ק מבארדיטשוב, והיה מוצא בהם לקחי מוסר ומשנת חיים לעבודת השי"ת.

וכך סיפר רבנו, באחת הפעמים:

כאשר היה הרה"ק מבארדיטשוב בווארשא על שבת קודש, היה שרוי בדבקות עצומה, ובבצעו את החלה בסעודת עתיקא קדישא בצפרא דשבתא, החל לפתע זועק בקול: "עונג שבת, עונג שבת" בשאגת ארי.

כל הנוכחים הבחינו שהמעמד הוא נורא וקדוש, שהרבי הקדוש שרוי אי-שם, שעולם אחר, עליון וטמיר.

היה שם יהודי אחד, סוחר גס-רוח, שאף הוא התפעל מאד ממראה-נורא זה, עד שאמר לסובביו:

הנה אנכי, מבזבז הנני מאות ואלפי רובלי כסף, על דבר עבירה שהנני נכשל בה, ובכל זאת – מעולם לא חשתי את תענוג שכזה. ואילו הרבי – כמה פרוטות עלובות עלתה לו החלה הזאת, והוא זועק "עונג שבת"…

והסביר רבנו:

אכן, זו היא האמת לאמיתה, שכן, מה משמעותה של הנאה, של תענוג?!

ישנם אנשים, איכרים השקועים כל כולם בגשמיות, הרוחניות – מהם והלאה. והנאתם כלולה אך ורק מענייני העולם הזה – אכילה ושתיה וכדומה. הנאות, שלרוחניותו של האדם אין חלק ונחלה בהם.

אך יש תענוגות, שנפשו הרוחנית של האדם יש לה הנאה מהן, ומהן – ההנאה מסעודות שבת קודש, שהיא הנאה השייכת לחלקו הרוחני של האדם.

והראיה – סיים רבנו – שהנאה זו היא רוחנית, ממה שאמר אותו סוחר: שכה רבות השקיע בתענוגיו הגשמיים, ובכל זאת לא נהנה מהם כפי שנהנה הרבי.

שכן הנאה גשמית, גדולה ככל שתהיה, לא תדמה ולא תשווה להנאה רוחנית.

בקדושה של מעלה

וכך היה רבנו מפרש את עבודתו בקודש של הרה"ק מבארדיטשוב:

הרה"ק מבארדיטשוב היה אומר, שבתקיעת שופר, ובעבודת הנענועים בחג הסוכות, ממליכים את בורא כל העולמות על העולם כולו. ואכן, מפורסם היה הרה"ק בעבודתו הקדושה בשני זמנים קדושים אלו, בהם היה לוהט באש קודש של התלהבות ודבקות בה' יתברך. במליצות יושר על האומה, שלא היה כמותו.

ופירש רבנו:

הנה איתא בזוהר הקדוש, שיש שלשה קליפות בערלה, ועוד איתא, שקליפת 'לילית' יונקת מט' מדרגות דקליפה, וזה 'תלת פעמים תלת'.

ולכן, מדאורייתא, יוצאים ידי חובה בשמיעת ט' קולות בעת תקיעת שופר. שבהם מבטלים את אלו הקליפות. ואילו חלילה היו הקליפות מתפשטות מעבר לט' קליפות אלו, לא היתה חלילה תקומה לשונאיהן של ישראל.

אולם, לאחר שהתמעטו יודעי תרועה, אותם מייחדי היחודים והכוונות הקדושות, תקנו חז"ל לתקוע "קשר"ק", ואחר באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו להם לישראל להתפלל תפילת מוסף ולתקוע על הסדר, כנהוג. ובוודאי יש לנהוג כן, אלא שעיקר ושורש התקיעות, הן ט' הקולות כאמור.

מה שאין כן, בעבודת הנענועים, שהיא עבודה שנועדה להרבות את צד הקדושה. מנענעים ג' פעמים לששת הרוחות, וג' פעמים ו' הן ח"י – רומז לחי עולמים. ומנענעים בהם את ארבעת המינים, שכן ד' פעמים ח"י עולה ע"ב כמס' השם הקדוש.

ומנענעים י' פעמים כסדר הזה, שה"חי" הזה – הוא צד הקדושה יגבר על ט' קליפות הערלה.

בהסבר מעמיק זה, הסביר רבנו את הקשר העז, עליו הצביע הרה"ק מבארדיטשוב, בין עבודת תקיעת השופר לבין עבודת הנענועים, התלויים זה בזה.

ומוסיף רבנו:

זוהי גם מהותה של מצות המילה, להסיר הערלה, כי כשמסירים את קליפת הערלה, אשר בה כלולים י' מדרגות של טומאה, ומתגלים י' המעלות של קדושת ישראל.

וזה מה שאומר הזוהר הקדוש, על הפסוק "מי יעלה לנו השמימה" שהוא ר"ת מילה, וס"ת הוי"ה, שע"י מצות המילה מתגלה ומאירה קדושת השם.

פארו עלי ופארי עליו

עוד היה מפרש רבנו, על דרך עבודתו הקדושה של הרה"ק מבארדיטשוב.

היה זה כאשר שחו לפניו מדרכי מליצתו הישרים של הרה"ק מבארדיטשוב, דברי פלאות אשר לא תשבע האוזן לשמעם, ובין הדברים שחו לו כדברים אלה:

פעם אחת, הרים הקדוש מבארדיטשוב את ידיו כלפי מעלה, ואמר:

"רבונו של עולם, מוכרח אתה למחול עוונותיהם של ישראל. שכן, אם לא יהיה כן חלילה, איאלץ לגלות את הסוד, שמעוטר הינך בתפילין פסולות"!

שכן, איתא בגמרא "מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו". והני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

והנה, נמצאים אנו בגלות, סחופים ודוויים מפוזרים לארבע כנפות הארץ. נדכאים בעוני ובדלות. ואם חלילה לא תמחל להם עוונותיהם, הרי חלילה לא יקראו עוד "גוי אחד", וכביכול תפיליך פסולות הן…

שיבח רבנו ביותר את דברי המליצה, ופירש:

אמרו חז"ל בסנהדרין "רבי מאיר אומר, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו'".

ויש לפרש, שהשכינה הקדושה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי", שכאשר ישראל שרוים בצער, הרי זה מחמת שחטאו, ואם כן – התפילין שבראש ובזרוע, כביכול פסולות המה.

והוסיף רבנו לפרש את דברי התחינה בעת הסליחות "עשה למען פארך", ואת שאנו מבקשים בעת ה'הושענות': "הושענא למען פארך".
פאר – זה תפילין כפי שדרשו חז"ל. כלומר, מבקשים אנו "עשה למען פארך" למען התפילין שלך, שיהיו כשרות כראוי…