מגדולי תלמידי המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א היה הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, ראש שושלת ליובאוויטש הנודעה.

נולד בשנת תק"ה לאביו רבי ברוך שהתייחס אחר המהר"ל מפראג, וכבר בהיותו כבן שתים עשרה שנים מצאו רבו – רבי ישכר בער, הרב המוכיח מליובאוויטש, כלי מלא וגדוש בתורה וירא"ש, ופסק: "ראוי הנער להיות לי לריע וחבר ולא לתלמיד".

עם בואו לחצר המגיד זיע"א, לאחר נישואיו, הכיר מיד בגדלותו, ובעת שחילק את תלמידיו לכתות זוגות זוגות שילמדו יחדיו בחר ברבי שניאור זלמן לחברותא עבור בנו הר"א המלאך. אחר דו"ד הורה המגיד כי רבי שניאור זלמן ילמד עם ר"א המלאך נגלה, והמלאך ילמד אותו נסתר.

כן כאשר עלה על דעת המגיד לסדר מחדש את השו"ע, שיכיל את כל הדינים בצירוף טעמו ונימוקו ומקורו של כל דין ודין, בחר בו מכל תלמידיו. 'שולחן ערוך הרב' הותיר בזמנו רושם חזק על כל חצרות החסידות.

בעת נשיאותו הרמה בעיר מולדתו 'לאז'ני', נאסר פעמיים עקב הלשנות המתנגדים. אחר שיחרורו בפעם השניה עזב את עיר מולדתו ועבר להנהיג את עדתו בעיר לאדי, שם נודע כקדוש ואיש אלוקים.

ספריו 'תניא' 'תורה אור' 'ליקוטי אמרים' הם המהווים בסיס איתן לתורת חב"ד – אותה ייסד בחייו מורשת לדורות.

הסתלק בכ"ד טבת תקע"ג על אם הדרך בכפר פאיינה, והובל למנוחות בעיר האדיטש, ושם מנו"כ.

אמרתי אחכמה

על אודות פגישתו האחת והיחידה של רבנו עם הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' ו'שולחן ערוך הרב'. בהיותו נער קטן, מסופרת העובדא הבאה, המובאת במקורות רבים ובשינויי נוסחאות מזעריים:

בואו של הרה"ק משטעפינעשט זיע"א, נכדו של רבנו הק' מרוז'ין זיע"א, בצעירותו, בעיר יאס, עורר תכונה גדולה בעיר. רבים מבני וטובי העיר יצאו לקבל את פניו. ובין היוצאים – הגאון החסיד רבי יצחק משה טיאס זצ"ל, רבם ומשפיעם של חסידי חב"ד בעיר יאס – חסיד ישיש, זקן ושבע ימים, שעוד זכה בשנות קדם, ליצוק מים ולשמש כ'חוזר' של הגה"ק הרב בעל התניא זיע"א.

יציאתו של משפיע חסידי דגול וקשיש זה, שאף היתה כרוכה בטרחה רבתי שאיננה לפי כוחותיו, עוררה פליאה רבה בקרב תלמידיו ועדתו, שהביעו את תמיהתם בפניו: "ויתכן שהרב יטרח כל כך ויחוש לכבודו של אברך צעיר זה'?

"אספר לכם את ששמעתי ממורי אדמו"ר הזקן זיע"א" – פתח הגאון וסיפר – "ושוב לא תתמהו". פתח וסיפר את ששמעו אזניו מפי הרה"ק בעל ה'תניא':

ידועה היא גאולתו המפורסמת של בעל ה'תניא' ממאסרו בעיר פטרבורג. אגב, היה רבנו מספר אודות גאולתו זו, כי אביו הק' הרה"ק רבי שלום שכנא, פעל גדולות ונצורות כדי להביא לשחרורו וגאולתו. ביום שחרורו בי"ט בכסלו, הבחין הרה"ק רבי שלום שכנא בקשת הניבטת מן הענן. פתח רבי שלום שכנא ואמר: הנה איתא בזוהר הקדוש ״לא תצפה לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשסא בגוונין נהירין, ואיתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח״. שהקשת היא סימן לבואו של משיח, והלא עדיין לא בא בן ישי, אין זאת, אלא אות שהרב הקדוש יצא לחירות.

בצאתו, שיגר הרה"ק בעל ה'תניא' מכתב שלומים להרה"ק רבי שלום שכנא, בהביעו ברכת תודה על שפעל את גאולתו, וסימן לכך, שבעת שהתבשר על שחרורו אחז בפסוק "פדה ב'שלום' נפשי"…

בשובו לביתו, נסע דרך פרוהבישט העיר. ושם, יצאו לקראתו הרבנית חוה ע"ה, עם שני בניה הקדושים – רבנו מרוז'ין זיע"א ואחיו רבי אברהם'ניו מפרוהבישט זיע"א. אחר, התבטא בעל ה'תניא' על שני הילדים הרכים, 'ראיתי בפרוהבישט תרי בוצינא דנהורא'.

לפי גירסא המובאת במקורות נוספים, התקיים מפגש זה בבארדיטשוב העיר

והמשיך ה'תניא' בסיפורו: הילד הקטן – הוא רבנו שהיה כבן ז' או ח' שנים – שאלני:

איך יוכל האדם לומר "ואהבת את ה' אלקיך" וגו', אחר שכבר אמר "שמע ישראל" וגו', וקיבל עליו עול מלכות שמים במסירות נפש. והלא מסירות הנפש היא ביטול היש כליל, ואילו הרגשת ה'אהבה' היא ההיפך – היא הרגשת הישות?

וסיים הרב: עניתי לילד הרך תשובה מעמיקה ונפלאה, ארוכה מני ים ומופלאה, ש'דיו אילו ימי וכל מי כנישותא' לא יוכלו לכתבה כלל, והקטן הבין הכל אל נכון.

"משכך שמעתי מפיו הקדוש" – סיים החסיד – "חש אני חובה לכבד את צאצאיו כולם"

במקור אחר מובאת העובדה, שאמר החסיד בשם בעל התניא:

"נדרשים אלף שנים כדי לבאר את ההסבר שהענקתי לנער, ואילו הוא הבינה מיד".

ובספרים אחרים איתא:

"והשיב לו הרב [בעל התניא] לנער הקט תשובה שארכה 'כשש שעות'. והרוצה לעמוד בסוד הדברים יעיין בספר תניא בשער היחוד והאמונה בענין יחודא עילאה ויחודא תתאה, ובליקוטי תורה פרשה זו שהאריך והעמיק בענינים אלו.

והרה"ק רבי יצחק מאמשינוב זיע"א, סיפר עובדא זו בשם זקנו הרה"ק מווארקא ששמעו מפי רבנו בהקשר מיוחד:

היה זה כאשר הרה"ק מווארקא המתין להיכנס אל רבנו, פגש מחוץ לחדר רבנו את בנו הקט – הוא הרה"ק מהוסיאטין זיע"א. והנה שואלו הקטן שאלה מחכימה ומעמיקה.

"למה זה לא תשאל לאביך"? שאלו הרה"ק מווארקא.

"כי נר קטן, אין מדליקים מאבוקה גדולה" – השיב לו הנער הקט מניה וביה, בחריפות שנונה ומתוקה.

משהגיע זמנו להיכנס אל רבנו, שח הרה"ק מווארקא לרבנו בדבר תשובתו הקולעת של הילד.

"אה, היינטיגע קינדער", הפטיר רבנו. "כשאני הייתי קטן, לא היססתי לשאול" – וסיפר את העובדא האמורה.

הכרת הטוב

מסופר גם, כי באותה פגישה שהתקיימה בבארדיטשוב, אמר רבנו:

"חש אני חובה מיוחדת לבעל ה'תניא', שכן בזכותו חיים אנו בעולם הזה." כידוע, שסבו של רבנו – ה'מלאך' הקדוש, הרגיש פעם כלות הנפש ממש, והרב בעל ה'תניא' הוא שהשיב את נפשו והחזיר לו את חיותו.

טוב לצדיק

מסופר, כי הרה"ק בעל התניא ראה את רבנו בהיותו כבן שבע עשרה שנה, עת השתתף באסיפת תלמידי המגיד הגדול זיע"א, באותה אסיפה בה מינו את בעל התניא למנהל החבריא – היה זה עוד טרם הכתירוהו לרבם.

באותה אסיפה ראה את רבנו, ואמר עליו "אמרו צדיק כי טוב", ברמזו על גילו הצעיר – טו"ב שנים – ועל מעלתו המופלגת.

תפילה לעני

אודות מאסרו של רבנו, מספר עד ראיה שזכה להיות נוכח באותו מעמד:

ביום אסרו חג של חג הסוכות, פתח רבנו ואמר: "כ"ב חדשים אסור הייתי בבית האסורים בקייב העיר, וכשם שלקחוני ללא 'פראטאקאל' [מסמכים תיעודיים], כך יצאתי משם ללא שום 'פראטאקאל'.

וסיים רבנו: "וואס גאט האט מיט מיר אויסגעפירט, האט ער נישט אויסגעפירט מיט קיין שום צדיק" [את מה שחולל השי"ת עמי, לא היתה נחלת שום צדיק], והמשיך רבנו: "אמרתי ל'שמואל'קע' (הגבאי ר' שמואל, שאסור היה יחד עם רבנו): "איני רואה את תפילותיהם של 'גוטע יודן' בוקעים רקיעים – דווקא את תפילותיהם של 'פראסטע יודן' אשר מעתירים בעבורי רואה אני".

ושח רבנו:

הרב רבי זלמן – בעל התניא – הוזמן לפטרבורג העיר אל ועדה מיוחדת שעסקה בעניינו, וכמובן שאימה יתרה נפלה על כל עדתו. לא רק בבעל התניא עסקה ועדה זו, כי אם על ט"ו מצדיקי רוסיה, ביניהם אבי הצדיק הקדוש רבי שלום שכנא זיע"א. ערכו הצדיקים כולם תפילה מיוחדת, וה' היה בעזרם שלפתע הרגו את הקיסר, פאוולע שמו. ע"י י"ב אנשים אשר קשרו קשר להרוג את המלך, והרגו את אחד משומרי ראשו, וחדרו אל ארמון המלך, ולאחר קרב קצר במסגרתו אף הצליח הקיסר להרוג את אחד ממבקשי נפשו, רצחוהו נפש, והכתירו את בנו לקיסר תחתיו, והוסרה גזירה זו מעל הצדיקים ובראשם בעל ה'תניא'.

והמשיך רבנו וסיפר:

באותו יום, השכים אבי הק' רבי שלום זיע"א והבחין בקשר בענן הזוהרת בגוונין נהירין. ואמר "בוודאי מת הקיסר פאוולע". שכן, איתא בתיקו"ז "עד דתחזי קשת בגוונין לא תצפי לרגלי דמשיחא" – שיום שיש בו קשת הוא יום גאולה. וכיוון שנוכח ש'גאולה כללית' לישראל – לדאבון לב עדיין אין, הבין שיש כאן גאולה פרטית, ובוודאי מת אותו הקיסר…

וסיים רבנו בצחות:

"אז, ערכו תפילה. אבל עבורי – לא התפללו, שכן 'יונגע-לייט' המה…"

כל פעל ה' למענהו

אמרו בפני רבנו:

כה אמר בעל ה'תניא': "כל פעל ה' למענהו". והנה – הלא כל אדם פועל למען עצמו, וגם השי"ת פועל למען עצמותו כביכול.

אלא, הסביר בעל התניא – ההבדל הוא, שכאשר השי"ת פועל למענהו, הריהו פועל לכבוד השי"ת. וכאשר האדם פועל למענהו, הרי אינו פועל אלא למען האדם השפל…"

הוסיף רבנו:

והלא כתוב מפורש הוא: "לא תעשה לך פסל", כלומר 'לא תעשה לך' – אל תעבוד למען עצמך, שאז 'פסל הוא'. אלא זאת עשו "פסל לך שני לוחות אבנים", תפסול ותשבר את ה'לך', ועשה הכל כרצונו יתברך ולמען כבוד שמו, ואז "שני לוחות אבנים" – תהא בבחינת תורה שלמה."

תניא

סיפר החסיד רבי חיים ווייטמאן, ששמע מפי הרה"ק ה'פחד יצחק' מבאיאן, שככל הנראה שמע זאת מרבנו, וכה אמר: "את תוכנו של ספר ה'תניא' הקדוש, מסר המלאך לה'רב' [בעל התניא]".

וע"כ המליץ:

"אם ה'רב' דומה למלאך ה' צבקות, יבקשו תורה מפיו", כלומר – אם תורתו של הרב היא תורתו של המלאך, יש ללמוד זאת…

רבנו היה מעודד את הלימוד בפר ה'תניא', ומסופר, כי 'בעל-בית' אחד, מחסידי רבנו, החזיק בביתו 'מלמד' לילדיו, שנמנה על חסידי ה'צמח צדק' מליובאוויטש, בהיות

ובעל-הבית ביקש ממנו ללמוד עם ילדיו גם ספרי מוסר, סבר אותו מלמד כי הספר הטוב ביותר הוא ספר ה'תניא'.

פנה אותו בעל-בית אל רבנו לשאול בעצתו, אם מותר להם לילדים ללמוד ספר זה עם מלמדם.

"ואיך איך תחשוב אחרת"? תמה רבנו "בוודאי שהוא טוב, עד למאד".

והוסיף רבנו:

"כששאל הבעל-שם-טוב את משיח "אימתי קאתי מר" והשיב לו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", זלגו עיני הבעל שם טוב דמעות רבות. ראה זאת נכדו הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעזיבוז זיע"א, ומני אז לא הרשה להפיץ את תורת זקנו בראותו את דמעות התמרורים. אך הוא – בעל ה'תניא' – מסר נפשו והתאמץ להפיץ את מעיינות החסידות."

בית חסידי

ובפי חסידי חב"ד מקובל, כי רבנו הקפיד מאד, כי בכל בית אשר הוא מתאכסן שם, יהיה בין כתלי הבית את ספר ה"תניא", ולא אבה להיכנס לבית שהספר לא היה שם.