ולא תחללו
קרבה מיוחדת שררה בין רבנו ובין צדיקי בית חב"ד, כפי שמובא בספר "בית רבי" – חב"ד: "ועם רבותינו צאצאי רבנו [האדמו׳ר הזקן בעל התניא] הלא הוא בנו אדמו״ר האמצעי נ"ע [רבי דוב בער], ונכדו אדמו"ר בעל 'צמח צדק' נ"ע, היה לו לרבנו הס"ק נ"ע התקרבות יתירה."

הערכה הדדית שררה בין שני הצדיקים, היה זה כאשר דנו גדולי צדיקי רוסיה בהצעה החדשה שיצאה מאת השלטונות – בניית מושבות מיוחדים ליהודים בתחומי רוסיה, בהם יתגוררו יהודים, יעבדו את אדמתם ויתפרנסו מתוצרתה.

חלוקות היו הדעות אצל גדולי הדור על דבר הצעה זו, הרה"ק רבי דוב בער – האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, צידד מאד בדבר הצעה זו, אך רבנו – למרות גילו הצעיר – שללה מכל וכל. "חייו של איכר ועובד אדמה מתגשמים כליל והנקודה היהודית שבו מתבהמת כליל" – טען רבנו.

שלח הרה"ק מליובאוויטש את שני שליחיו – החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל והחסיד רבי זאב ווילענסקי אל רבנו, לדבר על לבבו ולהסביר את גודל הענין.

לפי אחת הגירסאות היה זה בערב שבת קודש בצאתו מטבילתו במקווה, אחר שנוכחו בעבודתו של רבנו באכילת טועמיה, שלאחר טעימה קלה חדל הימנה ונאנח מעומק לבבו "נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי", עד שהעיד החסיד ר' אייזיק: תעניות הרבה צמתי בימי חיי, ומעולם לא קיבל שברון לב כמבאותה אנחה. אחר ראו את צורתו המשתנה בעת שלבש בגדי שבת.

ואז שטחו בפני רבנו את שליחותם מאת רבם הרה"ק מליובאוויטש, גילה להם רבנו את דעתו בנדון זה, ואחר פתח ואמר.

"ויחל נח איש האדמה", 'נח' מלשון 'מנוחה' – כדכתיב "וינח ביום השביעי". מנוחתו של איש האדמה – חולין היא. כלומר: לא רק ימי החול – ימי העבודה, כחולין הם אצלם, אלא אפילו ימי המנוחה – שבת קודש ויום טוב – אצל איש האדמה חולין הם".

בנו התועה מרדת לשאול תחתית. ברטט ובחלחלה ספר את אשר אירע בליל הסדר ופכר את ידיו בצער באומרו – ״רבי, כלו כל הקיצין! איני יכול לסבול את הנהגתו המתועבת של בני…״

הצדיק נאנח מקירות לבו על הבן שנלכד ברשת הסטרא אחרא ואמר לאב – ״אל יאוש! לכל יהודי יש אחיזה בתשובה, צריך רק להבעיר בקרבו את הניצוץ היהודי החבוי פנימה ומאליה תתלקח שלהבת אש הקודש. צא החוצה וקרא לבנך שיכנס אלי! החסיד יצא כשבלבו מפעמת תקוה, והורה לבנו להיכנס ללשכת ה'מליונר'.

הלה צעד בתחושת חשיבות עליונה, אך ברגע שדרכו כפות רגליו על מפתן חדרו של הצדיק הבין בבת אחת, כי אין מדובר פה על עסקי ממון אלא על עסקי נשמות. אך משרצה לסגת לאחור, נעץ בו הצדיק מרוז׳ין מבט חודר שחדר לתוככי נשמתו וערער את גאותו. רבי ישראל לא דבר עם הבן, רק הורה לו ללכת בעקבותיו. הם עברו מחדר לחדר בפסעם על שטיחים יקרי ערך, עד הגיעם לחדר שהיה מלא מראות.

הצדיק רמז לבן להתבונן בראי הראשון. הלה הציץ וראה, נער צעיר לימים שתום וזוך נשקפים מעיניו הילדותיות, יושב בישיבה ושוקד בהתלהבות על תלמודו. כשהתבונן היטב זיהה את הדמות הנשקפת בראי, הלא הוא הוא עצמו איך שנראה בנערותו בעת עסקו בתורה.

רבנו עבר לראי השני, ובו ראה הבן הסורר איך התחיל לסור מדרך ה׳. בתחילה דיבר בעת חזרת הש"ץ, ואח"כ זלזל בנטילת ידיים ו'מוציא', המצוות שאדם דש בעקביו. בראי השלישי גילה לדאבון לבו את עצמו מוקיר רגליו מללכת לבית הכנסת בימי שבת ומועד. רגשי גיעול ותיעוב אחזו בו למראה מעשיו הרעים המשתקפים לנגד עיניו בעד מראותיו המופלאות של הרבי. בושה וכלימה כסוהו עד שלא יכול היה להביט הלאה. אך פקודת הרבי גברה עליו לעבור לראי הרביעי והחמישי, שם ראה את המשך דרך החתחתים בה צעד עד הגיעו למ׳ט שערי טומאה. סחרחורת ובחילות תקפוהו בראותו איך עבר בשאט נפש על איסורי התורה, עד שלא שלט על עצמו והקיא פעם אחר פעם. כשהגיע לראי האחרון ראה את עצמו בליל הסדר מוציא ככר לחם ומניחו ליד המצות, לב הבן נשבר בקרבו והקיא דם. בבכי ותחנונים השתטח לרגלי הרבי מרוז׳ין ובקשו שיורה לו את דרך התשובה.

רבי ישראל נתן לו סדר תשובה לזכך את נפשו החוטאת מכל תחלואיה. הבן מלא בדייקנות אחר דבריו של הצדיק מרוז׳ין, חזר בתשובה שלימה והפך לחסיד נאמן לה׳ ולתורתו.

צדיק עליון

חסיד ליובאוויטש מפורסם במיוחד היה הרה"ח רבי הלל מפאריטש, חד מן חבריא בהיכלו של האדמו"ר רבי דוב בער מליובאוויטש ואח"כ בצל ה'צמח צדק'. חסיד משכמו ומעלה שטבע את חותמו על חצר חב"ד.

מסופר, כי רבי הלל זה, התאכסן בבית יהודי אחד, שוחט ובודק ירא אלקים, בעיר פריאסלאב שברוסיה. יהודי זה, מחסידי רבנו היה, וכשהתאכסן אצלו, דיבר על לבבו לנסוע עמו אל רבנו, בספרו לפניו מרום ערכו ויקר תפארתו של רבנו. ואכן, התיישבו הדברים על לבבו של ר' הלל ויילכו שניהם יחדיו לרוז'ין העיר לשבות שם את שבתם בצל רבנו.

במהלך השבת, העניק לו רבנו לר' הלל יותרת הכבוד במשך כל השבת. אך בהגיע סעודה שלישית, עוד בעצם אמירת ה'תורה' ע"י רבנו, כבר ברך החסיד רבי הלל ברכת המזון, התפלל תפילת ערבית והבדיל על הכוס בחפזון כשהוא מורה לעגלון לרתום את העגלה והסוסים ליציאה מהירה מן העיר, נפרד מרבנו לשלום והבהיל את רעהו השו"ב לצאת לדרך ולא להשתהות רגע כמימרא. וכה יצאו את העיר כנסים על נפשם.

משהתרחקו מן העיר דים והגיעו אל היער, ביקש ר' הלל מן העגלון שיעצור בצידי הדרכים וימתין במטותא. ר' הלל עצמו ירד אל היער בין האילנות והתבודד שם.

מארחו השו"ב, ירד אחריו בלאט וחפץ לראות את מעשיו של ר' הלל, קרב אליו ושמע את לחישתו שוב ושוב:

"הוא צדיק עליון ולא תחתון כלל, הוא צדיק עליון ולא תחתון כלל. אך – הוא אינו הרבי שלי, הוא אינו הרבי שלי"…

רוח הקודש אמיתית

לאידך, העריך רבנו מאד את הרה"ק רבי דוב בער זיע"א, והתבטא ביטויים מפליגים עליו.

מסופר, כי בבית רבנו, שימש מלמד דרדקי שהיה מחסידי הרה"ק רבי דוב בער. ברשותו של המלמד היו כתבי דא"ח מתורותיו של רבו, אך הוא הצניעם מחשש שרבנו יראם.

באחד הימים, שכח המלמד את הכתבים על שולחנו ומיהר לדרכו. רבנו הבחין בכתבים אלו ועיין בהם. כאשר שב המלמד, ראה – לחרדתו – את רבנו מעיין בכתבי הדא"ח.

"של מי אלו הכתבים"? תבע רבנו לדעת.

"של רבי, הרה"ק רבי דוב בער מליובאוויטש" – ענה המלמד כמתנצל.

"והלא הם רוח הקודש אמיתית" – הפטיר רבנו.

חבוקה ודבוקה

סיפר נכדו של החסיד רבי יצחק משה מיאס זיע"א, שהיה אחד מחשובי חסידי חב"ד, ואף שימש כ'חוזר' של הרב בעל ה'תניא', את מה ששמע מזקנו.

באחד הימים, נקלע החסיד אל היכלו של רבנו, ולא זו בלבד, אלא שבליבו פנימה החלה פועמת משיכה עצומה להתקשר אל רבנו. במקור אחד מובא – שרבנו הוא זה שעורר בקרבו זאת ומשכו בכבלי עבותות אהבה אליו.

החסיד חשש שמא משיכה זו תבלבלו כליל מעבודתו, ולא אבה להיכנע אליה, כתגובה לכך, צייר במחשבתו שוב ושוב את דמות רבו – הרה"ק רבי דוב בער מליובאוויטש זיע"א.

"איך זעה, איהר האט זיך אן עצה געגעבן" – הפטיר רבנו לעומתו בחיוך. [ רואה הנני שטיכסתם עצה…]

עמו אנכי בצרה

כידוע, חידש הרה"ק בעל התניא חידושים בנוסח התפילה, וחסידי חב"ד נהגו בהנהגות שונות שלא היו מקובלות על יתר חצרות החסידים שהלכו והתפשטו מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש.

חסידי שאר החצרות, לא ראו בעין יפה את חידושיהם של חסידי חב"ד, אשר דבקו בהנהגותיהם של רבם, באשר לכן, הוצרכו חסידי חב"ד להקים לעצמם בתי תפילה בהם יוכלו להתפלל כאוות נפשם.

כך נמשך המצב עד בואו של רבנו לעיר יאס שברוסיה, ואכסנייתו היתה בבית הנגיד המפורסם ושמו ר' דניאל, ששימש גם כבעל האכסניה של הרה"ק מאפטא זיע"א. האגדה מספרת, כי לגביר זה היה חדר מיוחד בביתו אשר כל הקירות טויחו בזהב טהור, אותו הכין לאכסניה עבור משיח צדקנו.

בהגיע רבנו אל אכסנייתו, קדמו את פניו כל גדולי העיר. אולם רבנו שאל: "איה הגאון רבי יצחק משה – רבם של חסידי חב"ד ביאס"?

"אסור לו לדרוך על מפתן ביתי, שכן חסיד חב"ד הנהו" – השיב הנגיד.

"אם כן, גם לי אסור להיכנס הנה" – הפטיר רבנו.

הפציר הנגיד ברבנו שישאר, ומיהרו להבהיל את הגאון רבי יצחק משה שמה. אשר התייצב בפני רבנו.

רבנו חקר ודרש את כל הקורות של חסידי חב"ד ביאס, ונזף קשות ברודפיהם. "מי הוא זה ואיזהו אשר יהין לדבר סרה ברב בעל התניא, שכל תורתו ושיטתו הכל קודש קדשים שקיבל מאת זקני הקדוש ממעזריטש". קרא. "והלא זקני הרב המגיד חגר את אבנטו של בעל התניא בעיצומם של ריקודין, ואמר כי הוא גולל ספר תורה". ואף אסר את שחיטת אחד השוחטים, אשר השליך את ספר התניא על הארץ.

מני אז, באה השקט ובטח בעיר יאס, והיתה הרווחה לחסידי חב"ד.