ברגשי קודש
מרדכי שלום יוסף פרידמאן
בן כבו"ק אבי אדמו"ר שליט"א
לו דומיה תהלה
כה
אמר רבנו הס"ק: "אבי היה אומר, על ידי בניו יתוודע טיבו בעולם, ואילו אני אומר, כי על ידי בני יתוודע מי שאמר והיה העולם". וכה דיבר בקדשו אביו, הרה"ק רבי שלום מפראהוביטש, ברמז דבר ה' "ונתתי משכני בתוככם" – דאס איז מיין משפחה, כי כל עוד שורה אחד ממשפחתי בתוך בני ישראל, מובטחים הם כי יתקיים בהם סיפא דקרא "ולא תגעל נפשי אתכם", כי כן זו היתה מהות עבודתם של קדושי עליון אלו, להודיע אחדותו ית"ש ולהשרות את שכינתו ואורו בתוך בני ישראל.
'שמענו מספרים' – אמר רבנו – כי הבעש"ט הק' התפאר כי אלמלא היה בא לזה העולם, לא היה נמצא עלי תבל איש חסיד באף פרסה אחת. ואני יכול להתפאר בי, כי אלמלא הייתי בא לזה העולם, לא היה נמצא עוד שם ושארית מישראל! מכסא כבוד חוצבה, נשמתו הטהורה של מרן הס"ק, 'דער הייליגער רוז'ינער' – כפי שנחרט שמו ולזכרו לדור דורים. וכה דיבר בקדשו כי כל עבודתו של אב זקינו המגיד הגדול, רבי אברהם המלאך ורבי שלום – היתה בכדי להביא לעולם נשמה עילאית זו. חתנו רבי דוד הלפרין העיד, כי שמע מפי קדשו שנשמתו הוא נשמת חזקיהו המלך, ובנו הרה"ק מטשארטקוב מסר, כי כל צדיקי דורו ובתוכם הרה"ק מאפטא ודודו המגיד מטשערנאביל, העידו כי נשמתו היא מהיכל קן ציפור – שהוא היכלו של משיח, ואם אמרו שכל הנשמות היו בחטא אדם הראשון, ומתוך כך נפגמו ולו במקצת והינן תוות עולם של מגבלות הזמן והעולם הזה, דיבר מרן הס"ק במילין לצד עילאה, אבל נשמתי לא היתה שמה כלל, וממילא אין לה שיא וסיג לכל אלו, למעלה היא מכל גבול, מדה ותפיסה… ופעם אחת התחיל לחשוב את צדיקי דורו שהם האיברים של משיח, צדיק פלוני הוא הראש של משיח, צדיק פלוני הוא היד וכדו', ואני מה, אני הוא האבן דומם, הבריליאנט של הכתר, ונאנח, אוי לו להיהלום שבכתר שאין מגין עליו… וברדת נשמה עילאה זו להאי עלמא, בבואה אל רמ"ח איברים ושס"ה גידים – כולם זכים וטהורים, תנאי התנה עמם, שח הס"ק למחותנו ה"תורת חיים" מקאסוב, כי כמה שתיתן לו לגוף ואימתי שרק תתן – יתרצה בכך ולא ידרוש עוד…
"בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – על אמו, הרבנית הצדקנית מרת חוה "אם כל חי" – כפי שנחרט על מצבתה – קרא הרה"ק מאפטא שהיא כארון קודש, בנושאה בחיקה ספר תורה; וספר התורה – בשלימותו עומד, כפי שהשיב הרה"ק מאפטא לשאלתו של ההה"ק מסאווראן על אותם צדיקים שלא נראים הוגים בתורה – "בוודאי כוונתכם על הריזינער", אולם הוא הרי אינו צריך ללימוד, שהרי אמרו חז"ל שכל עובר במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, ומשבא לצאת לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל תלמודו, מי הוא זה ואי זה הוא – המשיך הרה"ק מאפטא – אשר יעין ויהין לסטור על האי פה קדוש, וממילא נמצא שלא שכח תלמודו, וכל התורה כפי שהיא כתובה במרום, אש שחורה על אש לבנה, נמצאת לפניו תמיד במלוא הדרה…
[ולא בכדי, כן כאשר נשאל פעם הס"ק עצמו ע"י הגה"ח ר' ראובן אדעסער על כך שלא שיכח תלמודו, שלחו אל אמו הצדקנית, והיא השיבתו כי המלאך המשכח את הלימוד נוצר ממחשבה בלתי זכה של הורי העובר, אך בהיותם כולם שלמים לה' וכל ישעם ומגמתם בלתי לה' לבדו, הרי שאף לא נוצר זה המלאך כלל…]
"זה לעומת זה עשה האלוקים" – אל עומת נשמה כה גבוהה וקדושה, אמר הס"ק, השתדל היצר הרע והתחכם בתחבולות ובכל טצדקי למנוע את הופעת אורו, אך לא יכל לו. חבלי הלידה אחזו באמו הצדקנית בעיצומו של יום ראש השנה, וכשהזכירוה לפני בעלה הקדוש, נענה ר' שלום ואמר כי מסתבר שאין הוולד חפץ שיחללו עליו את קדושת היו"ט, לפיכך יאטמו נא את כל החלונות לבל ייכנס אור יום החדרה, אולי יחשוב כי שקעה החמה ויאות לצאת, אך ללא הועיל. רק במוצאי יום ב' דראש השנה אור ליום ג' בתשרי, זרחה שמשו של האי עיר וקדיש בעלמא הדין.
יום הכנסו בבריתו של אברהם אבינו, הורה דודו המגיד מטשערנביל לקראו בשם "ישראל", ופירשו בו כי השם הוא מהות הנשמה, ובהיות נשמתו האלוקית שורש נשמות ישראל, וכפי שהעיד בקדשו כי לו יארע כאב ליהודי באשר הוא, אף בקצה העולם, מיד יחוש בכך, הרי שמו נאה לו – ישראל, אשר בו ועל ידו ישמח ישראל בעושיו וישמח ה' במעשיו.
מרגלא הוי בפומי' קדישא להתבטא צחות באמרו "וואס פאר א פנים וואלט איך געהאט ווען איך וואלט שעהייסן פייוויש…" ונסתמו דבריו מהבן, עד כי שאול נשאל בנו, הרה"ק רבי אברהם יעקב זיע"א, מאת הרה"ק רבי דוד מטאלנא, לפשר דיבורים אלו, וכה גילה הרה"ק מכבשונו של עולם;
"הנה כתיב באדם הראשון כשנאסר באכילת עץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ונמצא שהיה צריך למות בו ביום שחטא, ולמה איפוא חי עוד קרוב לאלף שנה, אלא שמכיון ששב בתשובה, הפך הש"י את חשבון היום ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. אך השטן עמד וקטרג מדוע לא נתקיים הפסוק כפשוטו, ובכדי לסלקו ולבטל קטרוגו נתנו לו ארבעה נשמות גבוהות ורמות שתהיינה כבושות תחת ידו, כענין שעיר לעזאזל שנותנין לו כדי שיתפייס המקטרג, והיו ארבע נשמות אלו כבושות מתחת הס"א עד זמן שעלה משה למרום לקבל הלוחות. והנה ידוע אשר כל מלאכי מעלה עטרוהו למשה רבנו במתנות בעת שעלה למרום, והנה גם הס"א רצה להימנות בין מלאכי עליון וליתן לו איזו מתנה, ונתן לו את ארבע נשמות הללו, וזהו פירוש הכתוב "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", פי' עלית למרום לקבל הלוחות, אז "שבית שבי", היינו הנשמות הללו שהיו שבויות תחת יד הס"מ, שבית ממנו ע"י "ולקחת מתנות – באדם", לקחת את הנשמות שהיו שבויות בגין חטא אדם. והנה בתיבת שבי מרומזים מי הם ארבע הנשמות, שב"י נוט' שמעון ב"ר יוחאי, יצחק בן שמעון – הוא האר"י הק', ישראל בעל שם, והרביעי הוא ישראל בן שלום – הוא אבינו הק', הפטיר הרה"ק מסאדיגורה, ועתה נכון מאוד מה שהיה אבינו אומר תמיד 'מה פנים היו לי אם היה שמי פייביש'… ומי יעמוד בסוד קדושים.
לימים, כאשר בא לפניו החסיד הישיש ר' לייב מאחניווקער, שהיה מחשובי מקורבי אביו הק', שאלו הס"ק: אפשר תוכלו לזכור – פעם אחת, כשהייתי עוד נער קטן, באת לחדר אבי ודיבר אז אבי ז"ל עמכם איזה ענין, וכאשר דרכתי על מפתן החדר רמז לי אבי שאצא, אולי תוכלו לזכור באיזה ענין עסקתם, אולי הם דברים שנוגעים לכללות ישראל, מבטיחכם אני שבוודאי תהי' טובה לכללות ישראל, ענה ר' לייב ואמר, זכרתי, אביכם ז"ל למד עמי בענין ארבע חיות שבמרכבה שהן ארי שור נשר אדם, ואדם שבמרכבה לפעמים נקרא בשם יעקב ולפעמים נקרא בשם ישראל, והחילוק שבין יעקב לישראל, שבישראל נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", שכביכול השי"ת מתפאר בישראל, וביעקב נאמר "כי יעקב בחר לו י-ה", שיעקב מתפאר לי-ה', וכך אמר אביכם – סיים ר' לייב – אם תרצה לראות ישראל שבמרכבה, תביט בבני ישראל עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", ובדיוק שאמר דברים אלו באתם, ורמז אביכם שתצאו…
"במעלליו יתנכר נער"
כד הוינא טליא, שח מרן הס"ק, נשאני אבי על אצילי ידיו והלך אתי אל מחוץ לעיר, והיה נראה מרחוק כאילו שמים וארץ נגעי אהדדי, שאלתיו, אבי, האם כאן מסתיימים השמים? והשיב לי "לא בני, יש עוד שמים גדולים, ויש א-ל גדול שברא את השמים" – ומרוב פחד החלו מעי להתחלחל בקרבי, און זיי ווארפען זיך נאך – עדיין המה מחלחלים, זוחלים ורועדים מפחד הדר גאונו ויראת רוממותו… וכה סיפר נכדו, הרה"ק רבי נחום בער'ניו [בן בנו הבכור הרה"ק ר' שלום יוסף]:
"באברהם אבינו נאמר בן שלוש שנים הכיר את בוראו, אבי הריזינער בשעה שנולד הכיר את בוראו, אבל הדעת השלמה עוד לא היתה לו אז, וכשפקח עיניו וראה את אמו, הכיר כי זה ברא הקב"ה, ואח"כ כשראה את הבית, הכיר כי גם זה ברא הקב"ה, ופעם אחת, כשהיה עוד ילד, בפניא דמעלי שבתא עשה לו גינה קטנה לשחק בה כדרך הילדים, וראה אחיו הרה"צ רבי אברהם זצלה"ה, ואמר לו 'אהובי הלא תדע שקרוב זמן שבת קודש', וישא הילד את עיניו למרום וענה ואמר, 'הן, ידעתי', וישאל לו אחיו הרה"צ זצלה"ה מנין תדע זאת, והשיב, וכי לא אראה כי הרקיעים מתחלפים?! וסיים הרה"ק רבי נחום בערניו את סיפורו בהפטירו; בזמן שזקיני עשה לו הגינה הנ"ל, עדיין לא מלאו לו שלוש שנים…
ממעט היה הס"ק בכתיבה, אגרותיו היו נכתבים ע"י מקורבים ולעתים נדירות היה חותם אך את שמו, וגם זאת באותיות גדולות: "אימתי לומד אדם ומתחיל לכתוב" – ביאר בקדשו – "בהיותו נער, ואני מעודי לא הייתי נער"…
ומעוצם מדרגתו, קשה היה לו לסבול את אוויר העולם שמסביבו, כן, כאשר התייצב פעם לצד אביו בעת ששוחח במילין דחסידותא עם אנשי שלומו, שאלו אביו, ומה תאמר אתה, השיבו מרן הס"ק, הנה לכל מקום יש את הכלי המיוחד ליפותו ולנקותו, בית דירה של שרים מייפים באותו במברשת עדינה, בית דירה פשוט מכבדים במטאטא, ודיר של בהמות מנקים במגרפה של ברזל, ואתה – פנה אל אבי – מבקש ליפותם במרשת בעוד המה זקוקים למגרפה…
סיפר נכדו הרה"ק רבי יצחק מבוהוש, כי בהזדמנות מיוחדת, בבקשה להכיר טוב לאחד החסידים, פיה פתחה הרבנית מרת חוה וסיפרה משחר טל ילדותו של בנה הקדוש, כי מיד בלידתו לא היתה מסוגלת היא להניקו, והביאה לו מינקת, אך הרך הנולד מיאן בה, ולא הועילו כל טצדקי להסתיר מפניו כי מינקת היא ולא אני, ויהי ביום השלישי ללידתו, בא בעלי לחדרי לברך אותי בברכת מזל טוב כנהוג, ובכיתי לפניו מאוד שהתינוק אינו רוצה לינוק ומה אעשה לצער הילד, אז הביט רגעים אחדים בפני הילד, ואמר לה תני לו עכשיו לינוק כי ראיתי שהתיישב בדעתו להסתפק ולחיות במעט שמצא אצלך מאשר יקבל אצל מינקת זרה.
וכך סיפר הס"ק בעצמו, כפי שסיפר ר' לייב שו"ב מאיצקאן, בשבתו בשולחנו של רביה"ק ה"אור ישראל" בזאת חנוכה תרס"א, בעת שסגר הדלת בעדו ומנע את מאורי פניו להיכנס אל הקודש פנימה. כאשר עלה ביד אחד מאנשי סודו להיכנס אליו, התייצבתי מאחורי הדלת וכה שמעתי כי נאנח ואמר; "אינני יודע מה רוצים ממנו, כשברחתי מרוסיא ובאתי לכאן, חשבתי שאשב פה במנוחה, והנה גם כאן רודפים אותי ורצים אחרי, מה רוצים ממני, איזו שייכות יש לי עם הצער הזה, איך אוכל להתחבר על דור שפל שכזה… האמן לי, אני זוכר עוד אותו היום כאשר הייתי עוד ילד קטן כרוך בחיתולים, פעם אחת שכבתי בעריסתי ואמי מורתי נרדמה קצת ואני הייתי ער, פתאום נעשתה חשכות גדולה שאים שלער, וראיתי שבאו שני אנשים, אחד זקן ואחד בחור, ואני זוכר עוד שהזקן היה רבי והבחור היה המשמש, והבנתי שהם אינם מזה העולם, אלא מעולם העליון, וכשבאו הביתה נעשה אור גדול שאין כמוהו, והזקן לקח אותי מן העריסה ובירך אותי, אחר כך ציוה להמשמש להשכיבני בעריסתי והם הלכו להם, ונעשה שוב חשכות גדולה מאוד, והתחלתי לבכות מאוד בקול רם, ואמי מורתי הקיצה לקולי וכו', ותדפוק על הדלת ותקרא את אבי מורי שיבוא כי הילד בוכה מאוד, ויבוא אבי מורי להביט עלי ויאמר, 'ילד יפה, אל תבכה', שמעתי לקולו ותיכף פסקתי לבכות לקיים ציווי אבי, ובכן – הפטיר הס"ק – נו, כהיום איזו שייכות יש לי עם הדור השפל הזה…
וכך שב לימים הס"ק, אודות שליבות עלייתו בסולם המדרגות, בנתיב לא ידעו עייט, וכך נמסר בכתבי החסידים; פעם אחת שאל אותו איש אחד מדוע אין רואים ממנו מופתים, והשיב לו, הנה כל צדיק הולך בעולמות העליונים מעולם לעולם, ויש עולם שנקרא עולם המופתים, ויש צדיקים שאינם כל כך חכמים, וכשבאים לעולם זה חושבים שאין עוד עולם גדול מזה והם נשארים שם, ולכן הם מראים מופתים גדולים, אבל יש צדיקים שהם חכמים ויודעים שישנם עוד עולמות גבוהים יותר מעולם המופתים, והולכים משם הלאה, רק שכהשעה נצרכת להם, יורדים הם לעולם המופת לעזור לאיש ישראל, וכאן גילה הס"ק טפח וכיסה טפחיים מחביון עוזו – "וכאשר הייתי בן שש-שבע שנים הייתי בעולם המופת, והייתי אז כבר חכם שלא נשארתי שם, אלא הלכתי הלאה".
ויספר הס"ק; לאיש אחד מחסידי אבי היה בן יחיד שהיה אילם, רח"ל, והזכירו תמיד לפני אבי, ואבי בירכו 'השי"ת יעזור לך', כשהגיע בנו לשנתו הי"ג, אמרה לו אשתו, הלוא בננו צריך להתחיל להניח תפילין, להתפלל לברך, לכן ניסע כולנו אל הרבי, ויסעו שלושתם אל אבי ז"ל, ויברך אותם כמנהגו 'השי"ת יעזור לכם', ומיד הלך החסיד וקנה משקה וחילק לחסידים, כי בטח ברבו שבוודאי יוכל בנו לדבר, וכשראתה אשתו שבנם אינו מדבר עוד, נכנסנו שוב אל אבי, ויאמר להם 'לכו נא אל בני ישראלניו', ואנכי הייתי אז בן שש, והייתי משחק עם הבן של הגבאי, הוא היה סוס ואני רכבתי עליו, ויאמר החסיד הזה אלי, 'ישראלניו, אביך הרב שלח אותי אליך שתעזור לבני', שאלתי אותו, 'מה יש לבנך', ואמר לי שהנו אלם, שאינו יכול לדבר, ניגשתי אליו שאלתי אותו 'מאין אתה', והשיב לי מעיר פלונית, ושאלתי אותו עוד מה שמך, והשיב לי, ואמרתי איפוא לאביו, 'מה אתה רוצה, הלוא בנך מדבר כאחד האדם', אבל עכשיו, סיים הס"ק, הנני רחוק מאוד מזה…
כך נכנעו איתני הטבע בפני העלם הרך, שהוה מטייל בעולם המופת… עוד שח רבנו, כי בהיותי נער כבן שבע שנים, פעם בא איש אחד לפני אבי הק' ובכה בכיה רבה כי זה שלושה ימים שאשתו מקשה לילד רח"ל, ואמר לו 'לך אל בני ישראלניו, והוא יעזור לך', וילך האיש וימצאני משחק עם הילדים באגוזים, וסדר המשחק היה כזה, שהיתה מונחת קערה על הארץ ובתוכה היו אגוזים, וכל אחד מהילדים זרק עוד אגוזים לתוכה, ומי שהצליח שע"י זריקתו, קפצה לנגדו זוג אגוזים – הוא זכה בכל האגוזים, וכשבא יהודי זה, הגיע זמני להשליך את האגוזים אל הקערה, ניגש אלי ויאמר לי כי אבי שלח אותו אלי שאעשה לו טובה כי אשתו מקשה לילד זה שלושה ימים, ואומר אליו, חכה כמעט רגע, כי אני צריך להשליך את האגוזים לתוך הקערה, ואשליך את האגוזים וקפצו כנגדם זוג אגוזים, וקראתי 'מזל טוב! מזל טוב'! ותיכף בא שליח לבשרו כי אשתו ילדה תאומים למזל טוב.
רבנו עמד לימין אביו הק' בהנהגת החסידים, אך יש והיתה דעתו שונה, לגודל רחמיו שנכמרו על אחב"י, כי הנה בילדותו היה הולך אל מקום השוק ומראה לטבחים איזו בהמה כשרה ואיזו טרפה, כששמע זאת אביו הק', הוכיחו על כך בהסבירו כי התיקון לבהמה הוא [לאו דוקא ע"י עצם האכילה, אלא] ע"י השחיטה הכשרה והברכה, והנה ע"י אמירתו הוא מעכב את התיקון מאותן הבהמות הטרפות. השיבו רבנו, אבל הלוא התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה יפסידו בלוקחם את הטרפות…
פעם באו שני חסידים אל הרה"ק רבי שלום, והביאו לפניו סכום נכבד שגייסו עבורו, היות והיה זה בעיצומו של החורף, עת מעטים המה הנוסעים, היה הדבר ניכר בבית הרב, שהראה להם אותו ודיבר בחיבה יתירה, והזמינם לסעוד על שולחנו פת ערבית, כן שוחח עמם במילי מעלייתא, ובכל עתה שפתח הרה"ק את פיו בחכמה, בא בנו הרך – מרן הס"ק להאזין לדבריו, וכשפסק לדבר, שב לחדרו. לאחר ברכת המזון, אמר להם הרה"ק, בואו ואראה לכם דבר חידוש, וילך הרב לחדר בנו, והם הלכו עמו, בבואו לפתח החדר, היתה הדלת סגורה מבפנים, דפק הרב על הדלת, ותיכף פתח הנער את הדלת ונכנסנו אל החדר, וראה הרב שבנו הולך בחדרו ובוכה, שאל הרב את בנו, למה תבכה, והשיב לו אני קורא קריאת שמע, אמר לו אביו, אני גוזר עליך בגזירת כיבוד אב שתגיד לי האמת למה אתה בוכה, אז השיב הילד, 'איך בארעכן זיך וויפיהל מאהל האב איך אויף געהויבן מיינע הענט היום שלא לשם שמים' [הנני מחשב כמה פעמים הרמתי את ידי שלא לשם שמים במשך היום], על זה אני בוכה'…
לימים ושנים, כששהה רבנו בקאמניץ, בשנת תקצ"ז, סיפרו אל החסידים את הדבר בפני קדשו, נענה להם הס"ק ואמר; 'אני זוכר את המעשה, והייתי אז בן שש שנים'…
"את אחיך הנחל"
בהיותו כבר שית שנין, ביום י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות, חשך אורו של עולם בפטירתו של אביו הק', הרבי ר' שלום מפרהוביטש זיע"א. בליל התקדש החג, נכנס רבנו יחד עם אחיו הגדול, הרה"ק רבי אברהמניו לקדש על היין כדת היום, לנוכח החסידים שעמדו הכן לקבל את מרותו ולחזות בעבודתו של הרבי החדש, בחוץ שרר אז קור מקפיא, ורבנו הבחין כי החסידים רועדים מקור, נענה לעומתם בתמיהה – כשהוא מלובש במעיל עליון דק מאוד – יודן, פארוואס ציטערט איהר, די ווענט פון סוכה ווארעמען דאך?!
בשנת האבל, היה מלמדו מלווהו מדי יום לבית הכנסת, לתפילה בציבור ואמירת קדיש, פעם אחת, לאחר שפתח באמירת כמה תיבות מן הקדיש, חדל רבנו מאמירתו ורץ החוצה מבית המדרש, המלמד רץ אחריו והחל להוכיחו, ראה נא, הן יחד עמך היה עוד ילד יתום, בן ליהודי פשוט, והוא מזדרז לומר הקדיש כדבעי, ואתה בן לצדיק וקדוש כאביך והנך מבטל אמירת הקדיש?! – היא הנותנת, השיבו רבנו בהעניקו לו השגה פורתא בתפיסה אל נוכח מי הדברים אמורים – מה אעשה, וכאשר התחלתי לומר קדיש פסק מיד אותו היתום מלומר, מפני כבודי, אז בא אלי אבי ז"ל ואמר לי כי אביו של אותו יתום בא אליו בקובלנא טען שאבי איני צריך כל כך להקדיש שלי להצילו מעומק הדין, ואילו הוא מצפה מאוד על הקדיש של בנו לזכותו בעלמא דקשוט, ולמה איפוא אהיה הגורם שבנו יפסיק את הקדיש מפני כבודי – וציוה עלי אבי שאפסיק מלומר ואצא מבית המדרש, בכדי שאותו יתום יוכל להמשיך באמירת הקדיש שלו…
על דרך זה, השיב אחיו הק' לאחד המלמדים שהעמיד עבורו, אחר שהתלונן כי הנער מקפץ ומשובב כאחד הנערים ונדמה שאינו שומע כלל הלימודים, אז קרא רבי אברהמניו לאחיו ושאלו, 'שמע נא מה המלמד אומר עליך שאינך רוצה ללמוד' – ותוך כדי כך השעין רבי אברהמניו ראשו על אצילי ידיו והיה נראה כמנמנם, ורבנו הביט בעד החלון, כשהמלמד עומד נבוך בין שני הקדושים ואינו יודע את נפשו – אדהכי והכי זקף רבי אברהמניו את ראשו וקרא אל המלמד; דע לך שעמדה לך זכותך שהיית מלמד אצלי ואצל אחי הילד הק', לולי זאת הייתי מסולק ונטרד מב' עולמות יען העזת להטיח דברים כלפי מעלה, דע לך שהבן הנולד אצלנו די ללמדו את צורת האותיות והמותר מלמדין אותו מן השמים, והאיך מלאך לבך לדבר כדברים הללו על אחי…
ואם אמנם גדל בצלו של אחיו הק', ששם עינו עליו והיה לו כאב, אך גם ממנו העלים את קצות דרכיו. פעם אחת חלה מאוד באבעבועות שגרמו לו יסורים נוראים, לגודל אהבתו אליו, הכריז אחיו הק' כי הינו מבטיח עולם הבא לכל מי שיוכל לרפאותו מפצעיו, אז ויגלה עליו זוגתו הרבנית הצדקנית, לטפל בו ולהעלות ארוכה ליסוריו, לילה אחד הבחינה באור בוהק מחדרו של הנער, וכשהביטה פנימה נחרדה לראותו מעביר ברזל מלובן אש על פצעיו! חשה וסיפרה את הדברים לבעלה הק', וכששאל את אבנו על כך, גילה את אוזנו בטעמו ונמוקו עמו; 'הנני מוכרח להראות ליצר כי לא יפחידני במאומה בצערו את גופי, כי אין לי שום עסק עם הגוף'…
כן עלה ונתעלה במעלות רמות, והנה בהגיעי לשנתי הארבע עשרה – שח רבנו – אמר לי אחי הגדול, בוא ואלמד עמך את חכמת הקודש, חכמת הנסתר, והיה מונח על השולחן 'סידור ר' קאפיל', ולמד עמי שני דפים, אחר כך אמרתי לו, הלא כל דבריו לקוחים הם מספר "עץ חיים", למה איפוא לא אלמד "עץ חיים"? ענה לי אחי, כי זהו כעין הקדמה ל"עץ חיים" אמרתי לו, וכי למה לי הקדמה, והשיב לי כי לאחר נלמד את העיקר, אמרתי לו 'אם תלמד עמי "עץ חיים" – נלמד, ואם לאו, איני רוצה', למחרת שלח אלי אחיו את משמשו והודיעני שהוא ממתין לי, ושלחתי לו ביד הגבאי כדברים הללו, אם רוצה ללמוד עמי "עץ חיים", מוטב, ואם לאו, איני רוצה ללמוד עמו', ולא שב הגבאי עם תשובה, התיישבתי בדעתי שאלמד בעצמי, והתחלתי ללמוד "עץ חיים", וראיתי שאיני מבין בו כלל, ניסיתי ללמוד במקום אחר, וגם לא יכולתי, עד שאחזתני רוח קפידה ואמרתי, מה זאת שלהאר"י הק' היתה השגה לחבר "עץ חיים" ואני איני יודע להבין בו – הן כל זאת מחמת שהוא קידש רעיוניו ולבו, ועל כן זכה לחבר את ה"עץ חיים", אעשה כן גם אני, ואכן שנתים-שלוש רצופות קידשתי לבי ואבריי, עד כדי כך שמאז לא היה דבר שעלה במחשבתי ולא מצאתי כן ב"עץ חיים" ובכל כתבי האריז"ל…
"כי יקח איש"
חתנו של רבנו, הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויז'ניץ זיע"א, ה"צמח צדיק", סיפר את ששמע מחותנו הקדוש אודות עת בואו בקשרי שידוכין; כאשר הייתי עוד קטן ונלקחתי לבית מי שהיה המיועד להיות חותני – הגה"ק רבי משה מבארדיטשוב, בן הגה"ק ראש ישיבה דפינסק – והרה"ק מבארדיטשוב בראותו אותי, השתעשע עמי רבות, ופעם אחת הושיבני על ברכיו אצל השולחן ומרוב דביקותו חיבקני בצווארי עד כי התעלפתי, ונעשה רעש גדול ובקושי הקיצוני, ואמר הרה"ק מבארדיטשוב כי הבעש"ט הק' עשה עמו פעם אחת כן, ובמדה שאדם מודד – מודדין לו, יען אמר עלי שניתנה בי נשמת הבעש"ט…
בנוסח אחר מסר נכדו, הרה"ק רבי נחום מרדכי מטשארטקוב; הרה"ק מבארדיטשוב זצ"ל בירך את כ"ק זקיני מרוז'ין זצ"ל לפני חתונתו ואמר עליו 'רבונו של עולם, אין לך חתנים הרבה כמוהו', ועת בא לברכו נתן עליו את ידיו הקדושות כדרכו בקודש, ורבנו הס"ק היה איסטניס עד מאוד, ואמר כי הרגיש בעצמו שאם עוד איזה רגעים ישא ידו עליו אין ביכולתו לסבול כל כך, כי אימץ את ידיו עליו ברוב כח מחמת רוב דביקותו, וזקיני לא ידע לשית עצות בנפשו האם יפסיק אותו מדביקותו, והתפלל לה' שהרה"ק יסיר את ידיו ממנו מעט, ותיכף נטל את ידיו מעל ראשו.
[שאר תפארת גדולתו בעיני גדולי דורו – הרי באים הם בארוכה עלי ספרנו, עיין שם ותרוח נפשך]
אחר נישואיו עלה ונתעלה בקדושתו, פשוט מכל הבלי דהאי עלמא, אז נסעה אמו הצדקת אל הרה"ק מאפטא והגישא קובלנא לפניו שזה איזה שנים אשר נישא בנה הק', ופן לא ייפקד בבנים, ובכתה מאוד ואמרה, הכי ניחא ליה למר שיהיה נפסק זרע קודש של הרב המגיד ז"ל?! השיב לה הרב מאפטא, אם יבא בנכם הנה לפני, מבטיח לכם שיוליד בנים ובנות, ובכך גזרה על בנה בגזירת כיבוד אם שיסע אל הרב מאפטא, וכאשר בא להתייצב לפני הרב מאפטא, נענה הרב ואמר, כתיב "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" – עלי נאמר פסוק זה, והתחיל להתמרמר מה זאת עשיתי שהבטחתי שיהיו לו בנים, מתחילה סבור הייתי שהוא רק בבחינת נשמה, עכשיו אני רואה שהוא בא מעולם נשמה לנשמה… ואחז בדיקנא קדישא דיליה ואמר; 'לולי זאת שמקוה אני שלא יכלימו את הזקן הלבן הזה, לא אדע כלל, מה אומר ומה אדבר'…
"בקהל חסידים"
אצל זקיני הק' מרוז'ין – שח נכדו הרה"ק מבוהוש – כאשר נסעו אליו יהודים ללמוד דרכים בעבודת ה', האבן זיי אסאך מער געלערנט פון זעהן די צורה פונעם זיידן, די צורה אליין איז מזכך ומטהר, אט דאז האט משפיע געווען יראת ה' [למדו ביתר שאת מראיית צורתו הקדושה, כי עצם ראייתו גרמה לזיכוך וטהרה והשפיעה יראת ה'].
ונודע המעשה באותו למדן מופלג ממדינת פולין, שטרח ובא בניסעה בת כמה שעות על מנת לשמוע תורה מפי פה קדשו, והגיע למשכן קדשו ביום ל"ג בעומר, כשבעריכת השולחן התייצב מאחורי כסא קדשו בקוותו לשמוע תורה, והנה באותה הזדמנות לא דיבר רבנו מאומה, האברך התמלא צער על כי לשוא היה עמלו בדרך הארוכה ובהוצאות הרבות וכו', והנה אחר ברכת המזון עמד רבנו הק' ואמר; 'כתיב "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' – בתמיהה: יבקשו עוד תורה מפיהו?!
וכן דיבר בקדשו באחת השנים בליל ב' דחג השבועות, אחר שמשך ארבע השולחנות לא דיבר מאומה, ופתח ואמר; שכאשר אמר זקינו המגיד תורה, הבין כל אחד מתלמידי את התורה באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה, וכל אחד כפי הפנים שהיו לו בתורה, כך שמע והבין את תורת המגיד, וסיים רבנו בקדשו; אבל כשמסתכלין היטב בהפנים, אין צריכין לומר תורה, כי הכרת פניהם ענתה בם'!
ובסגנון זה הסביר פעם בנו הרה"ק מטשארטקוב כי אחד משבעים פנים לתורה הוא "סייג לחכמה שתיקה"… לא בכדי העיד בנו הרה"ק רבי יעקב מהוסיאטין, כי אלו שזכו לראות את רבנו הס"ק ולהידבק בו, היו מרגישים בנפשם את כוחו והשפעתו בכמות ובאיכות, אך גם מי שלא זכה לראותו
"ונר אלוקים טרם יכבה"
אחרון של פסח, שנת תר"ז, בהיכל מלכותו של מרן הס"ק, שבתה שמחת החג, עת עלות נשמתה של מחברתו הטהורה הצדקנית מרת שרה, לגנזי מרומים, על מאורעות ומוראות אותם שעות חרדת אלוקים, מסר בכתביו רבנו הק' ה"כנסת מרדכי", מאשר סיפר הרה"ק מבאהוש: שמעתי מרבי אלעזר טאפראווער [שהוא היה עוד מחסידי סטרעליסק ואח"כ בא לזקיני לרוז'ין] והוא סיפר שביום פטירת אמי זקנתי ז"ל, היה א"ז בוכה מאוד ממש באין הפוגות, ונכנסנו לפניו ודיברנו על לבו ואמרתנו 'רבנו, די, די, הלוא היום יו"ט', והשיב לנו בפי קדשו בזו הלשון; 'הבעש"ט זיעועכ"י בכה בחייו שלוש פעמים מחמת צער, ההא', בזמן שנלקחו ממנו כל המדרגות וההשגות, הב', בזמן שבתו הצדקת אדל נפלה לים, והג', בזמן שנפטרה הרבנית שלו, ואז אמר לנו אדמו"ר, תקוותי היתה שתהא מנוחתי הארץ הקודש, דעת, כאשר אני רואה פלג גופי נשאר פה, מסתמא גם הפלג השני סופו להישאר פה, ועל זה אני מצטער, כן השיב להם.
בימי הקיץ תר"י, שהה מרן למנוחה בנחלה אשר רכש לו בעיירה פאטיק, באחת השבתות, שבת אצלו הרה"ק רבי משה מקאברין, כשהגיע הרה"ק מקאברין לפאטיש, קדמו רבנו ויצא עמו לטיול, ובתוך הדברים אמר לו: "דער לובלינער איז געוועהן דער צדיק הדור, דער לעכוויטשער איז געווען מנהיג הדור, זייט מתפלל אז אונז ביידע זאלן מאריך ימים זיין [הרה"ק מלובלין היה צדיק הדור, הרה"ק מלעכוויטש היה מנהיג הדור, העתירו נא בעד שנינו שנזכה לאריכות ימים]… בעידן רעוא דרעוין לא ערך רבנו אם שולחנו הטהור לפני החסידים המסתופפים בצלו, אלא ישב בגינת הביתן אשר אחורי ביתו, יחד עם הרה"ק מקאברין, והנה פנה רבנו אליו ויאמר, 'הלא סעודה ג' אפשר לצאת בפירות האילן שיש לפנינו', ותחב רבנו את ידו בחגורתו של רבי משה, ואמר לו, 'נלך מעט לטייל בהגינה', ותוך כדי הליכה אומר לו רבנו, 'ליבער ר' משה, הלא למדן אתם, האם נכון הדבר שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית בפירות'? מיד הרגיש ר' משה על מה ירמזון דיבוריו, שכוונתו על פר בטנו – בניו הק' – שיישארו על מקומו, והתחיל לזעוק, 'רבנו הקדוש, די וועלט דארף אייך נאך האבן' [העולם זקוק לכם]!…
בראש חודש אלול, שב רבנו להיכל מלכותו בסאדיגורה, בלילה הראשון לשובו באו לפניו בניו הק', ובלילה השני נכנסו בנותיו, סיפרה בתו הרבנית פייגא, כי אחת מאחיותיה שאלה לפניו האם אחוזת פאטיק נושאת חן בעיניו, השיבה רבנו, 'חבל שקניתיה, מה לי פאטיק, ארבע אמות מספיקות עבורי'…
הרמזים מתעבים והולכים, ביום ה' פרשת כי תבוא, י"ד באלול, יצא רבנו לטיול, כדרכו בקודש, כשאליו מתלווים בניו הרה"ק מטשארטקוב ומהוסיאטין וחתנו הרה"ק מוויז'ניץ, על אם הדרך בא לקראתם איש אחד ובידו קוויטל עבור אשה המקשה לילד זה שלושה ימים, בעת שלקח רבנו את הקוויטל, התחיל לקלל את המסכים המבדילים המשטינים מבלי לגלות לו מן השמים כי יש בדורו מקשה לילד זה שלושה ימים, והוא לד ידע זאת מעצמו שיעשה לה ובה לפני שיבואו אליו. וכאשר נסעו הלאה, אמר להם; 'בניי, אחת שאלתי שתהיה הגאולה השלימה במהרה, ובאם חלילה לאו, אותה אבקש, שיבוא הבעש"ט הק' עוד הפעם לזה העולם לתקן את בני הדור'. אחר כך סיים את דבריו ואמר, 'בניי, אל תחשובו כי אני קניתי את נחלת פאטיק עבורי, כבר הכינותי עבורי מדור יוצא נאה ויאה – אחר עבור ימי החג'…
ראש השנה תרי"א. באותם ימי ראש השנה, שח בנו הרה"ק מטשארטקוב, לא הייתי בקו הבריאות, והתפללתי יחד עם אבי בחדרו המיוחד, והיתה אז עבודתו ממש חוץ לדרך הטבע. אחר התפילה אמר לי, 'היום שמעתי תקיעת שופר של משיח'! ואכן היו התקיעות באותה שנה נפלאות מאוד, השופר היה גדול ומשונה וקולו היה חזק מאוד, שופר זה הביא חסיד במתנה לפני ראש השנה, ואחר ראש השנה נעלם השופר כלא היה, וסיפר לי אבי, שלהרה"ק מאפטא היה שופר שהיה תוקע בו בראש השנה, והיה אומר שבבוא קץ גלותנו ובא לציון גואל במהרה בימינו, יתקעו בשופר זה, ותיכף אחר שנסתלק הרה"ק מאפטא, נגנז אותו השופר. וסיים הרה"ק מטשארטקוב, כי אכן שופרם של צדיקים קיים לעד…
ערב יום הקדוש, היום יפנה, לפני תפילת 'כל נדרי', לב כל חרד מאימת הדין, רבנו נכנס בשערי בית המדרש, מנשק את המזוזה ונשמע מלחש "הריני כפרת כל ישראל"…
בעיצומו של יום, חש רבנו בצמאון עז, וביקש את הרבנים שנכחו שם שיתירו לו לשתות, אף עשה בתחבולות להשקיט צמאונו, הניח ידיו ופניו במים ושאף את הבל במים אל תוך פ"ק, אך ללא הועיל. "משיב חכמים אחור" – לא השכילו הרבנים להבין את אשר לפניהם, וטח מראות עיניהם ומהשכיל לבותם, ומאז התגברה חולשתו ורפו כוחותיו.
ירח האיתנים. בחצר הקודש בסאדיגורה היו החסידים מהלכים בדאגה, עקב חולשתו של הרבי הק', נקודת הלב. בשמחת תורה הופיע רבנו בחלון היכלו, הביט אל הקהל שבור הלב, וקרא אל החסידים, 'הן שמחת תור היום, מדוע אינכם שמחים'?! בשפל קול ובשברון רוח ענו החסידים, 'איך נוכל לשמוח אם רבנו אינו בשלימות הבריאות'?!
ויאמר רבנו הק'; כתיב "והיה [לשון שמחה] אם שכוח" את השמחה – "תשכח את ה' אלוקיך'. בפני קדוש עליון זה, שהעיד בעצמו כי גם לו יהיה מונח בצד במשך מאה שנים ללא שום ספר ולעבוד את השי"ת בלי הפסק רגע – אין מחסום ומונע מפני הדבקות, כי חדוות ה' היא מעוזו. הן אף בימי המאסר העיד בנפשו "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע". ציוה איפוא את החסידים לילך אל בית היין ולשתות על חשבונו.
אחר שמחת תורה, שאלוהו אם יוכלו למסור בפניו את פתקאותיהם, ויאמר להם, 'לכו אל בני ר' שלום יוסף, אני מבטיחכם כי ברכותיו תפעלנה כברכותי-אני'…
הימים חולפים ועוברים, הגיע עת פקודה, שעתיים לפני עלותו השמימה, שנא כפיו א-ל בשמים ואמר; "רבנו הקדוש העיד על עצמו שלא נהנה מן ה עולם הזה אפילו באצבע קטנה, אני מעיד על עצמי שלא נהנתי אפילו כחוט השערה"!
באותן שעות, כאשר נר אלוקים הלך ודעך, בשכבו על מיטת חליו פנה לבנו הרה"ק רבי אברהם יעקב זיע"א, אדמו"ר הזקן מסאדיגורה, ואמר לו: 'אבי הק' לפני הסתלקותו מהעולם הזה, התבונן במחשבתו ונוכל לדעת כי לא הוא יהיה הגואל צדק, באותה שעה לא יכולתי להביט בעיניו הק' לגודל חלישות דעתו', והפסיק קצת ואחר אמר: 'נו, ואני – הרי הנך רואה. אתה – יעזרך השי"ת'!
"שבילים במים רבים ועקבותיו לא נודעו". באותו מעמד נורא, קרא לאחד ממקורביו ושאלו מה התפילה שהתפללה אסתר המלכה לפני שנכנסה אל אחשוורוש, וענה החסיד שכתוב בספר יוחסין כי כה היתה תפילתה, 'רבונו של עולם, עזור נא והושיע לשארית ישראל ואם לאו קח נא אותי מן העולם' – וכששמע תיבות אלו השיב רבנו הק' את נשמתו לבוראה, הנשמה האלוקית שכל ישעה ומגמתה היו להיטיב לישראל, להושיעם ולרומם את קרנם בגוף ונפש.
אולם עבודת קודש זו לא פסקה, גדולים צדיקין במיתתם יותר מבחייהם –
זקיני רבנו הס"ק אמר – שח נכדו הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין – שהרה"ק מבארדיטשוב אמר לפני פטירתו שלא ייכנס לגן עדן עד שיראה בנחמתן של ישראל, מה עשו בבית דין של מעלה כדי שיטול אותו צדיק את שכרו משלם – העלוהו לעולמות העליונים שהם למעלה ולמעלה מן הזמן, ושם ראה בנחמתן של ישראל. אבל אנו, אמר זקיני הק' מרוז'ין, לא ניתן להערים עלינו ולא ניכנס בשום אופן לשערי גן עדן עד שייגאלו ישראל, ושהה הרה"ק בדביקות, ואחר הפטיר: 'עד היום עומד זקיני זצ"ל בנהר דמעות ישראל, ואינו מוכן לזוז ממקומו עד שיוושעו בתשועת עולמים'!
קברו נכרה במקום אשר איוה למושב לו, כאשר טייל פעם מחות לעיר והלך ובא עד מקום בית החיים, ועמד שם, ובתוך כך נשמע קול כלבים נובחים, ואמר למשמשו, התשמע מה הכלבים אומרים, כי כאן יש רצועה מארץ בקודש, ולקח את המטה שבידו ונעץ בקרקע ואמר; 'עד כאן נמשכת הרצועה', ובאותו מקום נגנז ארון הקודש.
יומא דהילולא – "עיצומו של יום מכפר" – אמר בנו, הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה, על האי יומא דהילולא רבה, ג' במרחשון. וכאשר אחד מחסידיו שהיה לו יאהרצייט של אביו ביום זה עמד לפניו והזכיר את נשמת אביו, נענה הרה"ק בלשון קדשו ואמר: 'היינט דארפסטו איהם דערמאנען? – היינט איז פארמאכט דער גיהנום אזוי ווי שבת און יו"ט'!
בפומיה קדישא דרבנו הק' זיע"א מסאדיגורה, ה"עקבי אבירים", הוי מרגלא דברי מרן הס"ק שאמר; וזכרתי את בריתי יעקב – זהו זקיני המגיד, ואף את בריתי יצחק – זהו זקיני המלאך, ואף את בריתי אברהם אזכור – זהו אבי, והארץ אזכור – דאז מיינט מען מיך [הכוונה אלי]! כי נשמתו הקדושה נשארה ומחוברת עם דרי מטה שוכני ארץ ועפריות העוה"ז, ותדיר תקפה התקשרותו עמם להעלותם ולרוממם, להמליץ בעדם ולהאיר להם ללכת יומם ולילה באור ה' – ונצח ישראל לא נשקר!
"וזאת התורה"
למה נדחפים אתם לשמוע דברי – פנה מרן הס"ק אל נוכח חסידיו שעיטרוהו כחומה את עריכת שולחנו הטהור בערב יום הקדוש – האמינו לי ששכינה מדברת מתוך גרוני, על כן היכן שרק תעמודו, אף בקצה השולחן, תשמעו למילי, ואם אינכם מאמינים בכך, הרי אף אם תטו אוזנכם בסמוך לפי – לא תשכילו לשמוע…
לא תמיד היה רבנו אומר דברי תורה לחסידיו, עתים בא בארוכה, עתים בקצרה, ועתים שדומיה היתה תורתו, כפי שאמר פעם למקורבו הגה"ח רבי ראובן אדעסער שתמה בפניו על מיעוט דבריו – חרף היותו כולל בדעתו את כל התורה כולה – בבארו כי ההבדל בינו לבין שאר רבנים ומגידים, כי "אתם אומרים מה שאתם יודעים, אבל אנו יודעים מה שאנו אומרים, ועל כן אין אנו אומרים עד שמצווים עלינו משמים לומר"…
אף אופן ותוכן אמירתו ודיבורי קדשו, היו בכיוון מלעילא, וכפי שתיבאר בנו, הרה"ק רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין: 'הרבה צדיקים אמרו תורה כפי שורש נשמתם של המסובים, אבל אבי היה למעלה מזה, לפעמים היה אכן ברוחו ובנשמתו עם השומעים, אבל לפעמים בעודו יושב עמהם היה סוגר את עצמו ביחודין עילאין והיה עולה למעלה, ללא שום קשר ושייכות עם הקהל והיה אומר דיבורים דלא מעלמא הדין'…
ועם זאת, עשו דבריו פרי למעלה וגם שורש למטה, כי לא בכמות הדבר תלוי, כי אם באיכות הקדושה והדבקות: 'כאשר הצדיק אומר באמת והמקבל מקבל באמת, אזי גם בתיבה אחת די, ותיבה אחת יכולים לקרב את כל העולם ולטהר את כל העולם' – כך אמר.
כה גדולה היתה השפעת כוח קדושתו, לטהר נשמות החוסים בצלו ולהעלותם לגבוה, וכה מסר הגה"ח ר' שלמה לאנדמן, כי באחת מנסיעותיו לרבנו, והוא בהיכל הקלויז, והנה באישון לילה נכנס רבנו אל הקלויז ואמר למשמשו ר' לייב; 'הקלויז שלי ריק'! לא ארכה התמיהה ורבנו ביאר פשר דבריו, על פי המסופר שהבעש"ט הק' בהיותו עלי דרך, נכנס לבית המדרש שנקרה לפניו, וקרא: 'אוי, כאן דורכים על שמות'! כי הנה איתא בתיקוני הזוהר "אורייתא בלא דיחלו ורחימו לא פרחת לעילא", והיות שזה זמן כביר שאין לומדים כאן באהבה וביראה כראוי, הרי אין התורה עולה למעלה. וסיים רבנו: אבל בקלויז שלי – הכל נתעלה!