דעם רבינ'ס הויף
זכרונות מכתבי חסידים על חצר הקודש בסאדיגורה
הנה
עומד אני באמצע החצר החיצונית הגדולה, שלפני חצר ארמונו של הרבי, ומתבונן בהשתוממות בבנינים המפוארים הבנויים בצורת האות "ח", והחלונות הגבוהים והגדולים, דרכם היו נראים וילונות לבנים רקומים. מחשבותי שקועות עכשיו בכחו השמימי של השוכן בחצר המפוארת הזו, ובכוחו למשוך אליו אנשים מארבע כנפות הארץ, כמו מגנט אדיר ורב עצמה. הלב רועד, אני כבר משתוקק לראות את איש האלקים הגדול הזה…
טפיחה בגב העירה אותי בבת אחת מעולם הדמיון אליו שקעתי. הסתובבתי לראות מיהו זה הידיד הטוב שלי שטפח לי בגבי.
הנה עומד לפני ילדון-בחור קטן קומה ושדוף "טל-ומטר- חסיד׳ל", תוקע לי את ידו ל"שלום עליכם" רחב ולבבי בפנים שוחקות, באומרו אלי: – "נו, מה אתה מביט ככה? בטח טירון מתחיל, פעם ראשונה אצל הרבי, הא? אז למה הנך שותק, מאין אתה? כבר התפללת? אני כבר התפללתי. תן מטבע עבור משקה "לתיקון!" את כל זאת הוא אמר בנשימה אחת, לפני שהיתה לי הזדמנות לענות לו על אחת משאלותיו.
בידעי עוד מקודם שכל חסיד הבא לרבי מוכרח לתת "תיקון" הושטתי לו מטבע "זקסרל" (שישיה), וספרתי לו מאין אני ושאני כבר משתוקק מאוד לראות את הרבי ולקבל ממנו שלום.
-"אחר שעה אחת עשרה הולך הרבי שיחיה להתפלל בקלויז" ־ ענה לי החסיד׳ל הותיק – שאחר כך נודע לי כי שמו הוא נח׳ל לינסק׳ר, ושהוא דמות מקובלת בין היושבים – "או אז נעמדים כל האורחים המגיעים, בשורה כפולה, משני צידי המעבר של הרבי, ומקבלים שלום מהרבי. יש לך עוד מספיק זמן, בינתיים אתה יכול להכנס לקלויז החדש אשר מעבר לכביש".
בכוון זה, שהוא הראני בידו, – ראיתי בצד השני של דרך המלך המובילה מסאדיגורה לנובסעליץ אשר בבסרביה – בנין מפואר ונהדר, בנוי לבנים אדומות, בסגנון גותי. הבנין היה גבוה ורחב עד מאד. בשתי זוויות החזית עמדו שני מגדלים עגולים עם חלונות בצבעים שונים וקישוטים מפוארים. היופי הבלתי מצוי של הבנין גופא, מדרגות השיש בכניסה וגדר הפלדה מסביב סביב, השוו לקלויז יותר מראה של ארמון משל קלויז חסידי.
בתחילה חשבתי שהחסיד הצעיר צוחק ממני מחמת שאני חדש, לא העזתי לעבור את הכביש ולהכנס לארמון הלז. לא יכולתי בשום אופן להשלים עם הרעיון, שקלויז של אדמו"ר יהיה לו מראה כזה, ושליושבים, חסידים ואנשי מעשה, תהיה שם כניסה חפשית כלרשות הרבים. ברם, בראותי את כל אלו החסידים נכנסים ויוצאים, אזרתי עוז ונכנסתי גם אני לקלויז.
בפנים, נראה הקלויז עוד יותר יפה ממראהו בחוץ. הרחבות היתה בל תאומן. בקלויז היה מקום ברווח לשלשת אלפים איש לפחות. למרות הגודל העצום, לא נמצא אף עמוד אחד שיתמוך בתקרה. הציורים היפים על הקירות ועל התקרה, פיתוחי העץ והקישוטים – שבו את העין. באמצע התקרה היתה תלויה נברשת ענקית מרהיבת עין מנחושת. כל שאר המנורות התלויות היו מזכוכית יקרה, הספסלים היו צבועים בפוליטורה והבריקו בנקיונם.
לאחר זמן נודע לי שר׳ נחום פולאק, השמש הראשי של הקלויז, אינו נותן לנהוג מנהג חול בקלויז. אפילו "תיקון" מוכרחים החסידים לשתות ׳׳בפוליש" (חדר הכניסה שלפני הקלויז). על שינה בקלויז אין מה לדבר, משום שלקלויז יש במובן מסוים – קדושה של בית הכנסת.
ספרו לי, שבצד המערבי-דרומי של הקלויז נמצא החדר המיוחד של הרבי שיאריך ימים, בו הוא מתבודד בעבודתו עם קונו. שביליו במים רבים ועקבותיו לא נודעו.
התחלתי להיווכח שאכן אמת היתה בפיו של החסיד הישיש שאמר לי בעיר מולדתי, שהקלויז של הרבי הוא בבחינת בית המקדש, והצדיק העורך את תפילתו שם הוא בבחינת הכהן הגדול.
חשבתי בלבי: כשבית המקדש הוא יפה ומהודר כל כך, מוכרח הכהן הגדול, הצדיק – להיראות כמו מלאך אלקים. לפיכך ספרתי ממש את הרגעים עד שאזכה לראות את הרבי כשהוא הולך להתפלל…
◆ ◆ ◆
מן הפתח הקטן של חצר הרבי, לצד מזרח של הקלויז הישן; דרך הכביש ועד הכניסה של הקלויז החדש, נוצרה שורה כפולה של חסידים העומדים פנים מול פנים, ובתווך, מספיק מקום בו יוכל הרבי לעבור ברווח.
שתי שורות אלו היו בנויות משתי קירות חיים הבנויים מאנשים שהיו נראים – מחמת הדוחק כחומה מתנועעת. מאושרים היו אלה שעמדו בשורה הראשונה קרוב למקום שהרבי יעבור. אבל גם השורה השניה והשלישית לא קופחה משום שיכלו להציץ בריוח דרך הכתפיים של העומדים בשורה הראשונה ולראות את צורתו של הצדיק פנים אל פנים. אלו שעמדו בשורה השלישית ושאר האנשים מאחוריהם היו מוכרחים כבר לעמוד על בהונות רגליהם בכדי לתפוס מבט חטוף, ולו לרגע על צורתו של הצדיק או בקושי רק על כובעו, ואף זו לזכייה רבתי נחשבה.
יותר משעה עמדו כל החסידים ואני הקטן בתוכם. עמדנו בסבלנות בשורות בכדי לראות את הצדיק הקדוש בלכתו להתפלל. הרבה מאלו היו חסידים שרק מקרוב באו לימים הנוראים, שנפשם כלתה לראות את הצדיק אחרי העדרם במשך ששה חדשים או אפשר גם שנה שלמה, ולקבל ממנו שלום. וחלק מהעומדים היו ׳׳יושבים״ ותיקים, תלמידי חכמים וחסידים, שאינם נלאים לעמוד יום יום, שעות שלמות בכדי לראות את צורתו הק' של הרבי, ולו לרגע.
חסידים בעלי מח מסבירים, שכל פעם שהם רואים את הרבי, הם מוצאים בצורתו הקדושה איזה צורה חדשה, מחמת שהצדיק הוא בחינת פושט צורה ולובש צורה, כל פעם הוא נראה אחרת ותואר פניו משתנים, לכן הם משתוקקים לראות את הצדיק ולהתבונן במאור פניו עד כמה שאפשר; בזאת הם ממש לא יודעים שבעה.
בעת שעמדנו בשתי שורות זו מול זו, שמתי לב לדבר מדהים: יהודי זקן, ״יושב״ ותיק, הלך כסדר, או יותר נכון "זחל על ארבע" בין השורות, וניגב במטפחת את האבק מעל האבנים שעליהם ידרוך הרבי ברגליו הקדושות, ממעונו עד הקלויז.
על שאלתי, הסביר לי שכני, שהחסיד הלז שמו הירש'ל בראדער, ומזה שלושים שנה שהוא מחזיק בחזקה של זכות זו בעת בואו לרבי, – הוא שהה שם כמעט כל ימות השנה כ״יושב״ – ומנגב את האבק מעל האבנים, עליהם ידרוך הרבי. כך היה נוהג לעשות יום יום לפני שהרבי הולך להתפלל בקלויז. לא חסיד אחד היה מתקנא בו על הזכיה הגדולה. ברם זאת היתה חזקתו מזה שנים, ואף אחד לא העיז להסיג את גבולו. הוא היה עושה עבודה זו, בתמימות כזו ובפנים מביעות יראת שמים, חשבתי לעצמי שכך היה הכהן עושה את עבודת בית המקדש, ב״תרומת הדשן״ מעל המזבח.
עומד אני בשורה הראשונה, וצופה משם בלב הומה לצד הפתח הקטן שהזכרתי למעלה, העשוי במיוחד למעבר בשביל הצדיק. שום אדם זולתו לא דרך שם. לעבר אותו פתח מופנות עכשיו המוני זוגות עינים.
– ״תתכונן, קח את עצמך בידיים, אברך״ – לחש לי שכני לשורה, בהסבירו לי פרק בהלכות חסידות. בלשון חסידים משמעות האמירה היא ״תהרהר בתשובה״!
התכוננתי ברצינות והעליתי בהרהורי לנגד עיני את יום המיתה.
– ״היית כבר במקוה? – זרק הוא לי שאלה נוספת – בלי מקוה אסור לנגוע בידיו הקדושות של הרבי, האם אתה לא יודע את זאת? הלא אתה אינך סתם איזה מוזג כפרי״.
לו היה פוגע בי רעם פתאומי מן השמים, לא הייתי כל כך נסער – כמו אחזה בי טלטלה – מדבורים אלו. רעד אחזני עד לעומקה של נשמתי, גם בעיני עצמי ירדתי פלאים, היתכן, מה קרה אתי? איך אפשר שאני בענין ידוע כזה – שהוא מהא־ב של החסידות – לגמרי אשכח? ובאמת איך מעיזים סתם לתקוע יד מגושמת שלא טבלה במקוה בידיו של הרבי? הלא חרפה היא זאת אפילו להראות לפניו במצב של חולין שכזה! אצל צדיק הדור, התופש במבט אחד מה שנעשה במעמקי הנשמה, מוכרחים בוודאי להתקדש ולהיטהר לפני שבאים בנגיעה כלשהיא אתו!
כבר היה בדעתי לצאת מהשורה ולחכות למחר. שכני הבין את מבוכתי, ושם לב שאני רוצה להסתלק מהמקום, והוא יעץ לי להשאר במקום בכדי לראות את הרבי. ואילו את קבלת ה״שלום עליכם״ מהרבי, להשאיר למחר אחר המקוה.
פתאום נשמע מבין הקהל קוראים "הס!" סימן שהרבי הולך, בנשימה עצורה התמקדו כל העיניים בנקודה אחת…
הפתח הקטן נפתח, דרכה יצא בראשונה פנחס גבאי, יהודי גבוה עם כתפים רחבות. הוא הלך אחורנית כשפניו מופנות אל הרבי, שתי ידיו היו מושטות לשני צידי השורה כדי להגן מפני הדוחק.
רעד נורא התפשט בכל אברי גופי והגיע עד לעמקי מעמקי נשמתי. דמות שברירית, ומצעדו זקוף ותמיר. פניו פני שיש חוורים, חטובים בעדינות, בלי טיפת אדמימות, אבל מכוסים בחן נדיר של קדושה. עינים כהות אפורות, מכוסות בחציין על ידי הגבות, עינים שבהביטם באדם, חדרו עד לעומק לבו. זקן ארוך לבן ככסף, שבשתי קצותיו המחודדים יכלו לספור כל שערה. ופיאות לבנות מסולסלות, שקצותן היו מונחות מעל לאוזנים. כל ישותו היתה נראית ״היולית״. כאילו מעצמה הושטה היד למחצה, כשקצות אצבעותיה נגעו בקושי בידיים המרובות שהושטו לעומתו לקבלת שלום, מבלי להעיר למישהו אפילו דיבור קל.
הצדיק היה שקוע במחשבות ותפוס במוחין, ונדמה כמופשט כליל מכל עניני העולם הזה.
הכהן הגדול הולך עכשיו לעבוד את עבודת הקודש!
פני כל החסידים אורו למראהו הקדוש של הרבי. לאחר שהרבי נכנס לחדרו המיוחד בקלויז החדש, נכנס גם כל הקהל לקלויז בכדי להתפלל עם מנינו של הרבי בלי שום גינונים ועיכובים.
◆ ◆ ◆
בצד הימני של הקלויז המפואר מצד מערב, נמצא חדר תפלתו של הרבי – קודש הקודשים.
הקירות מכוסים עד מחציתם בלוחות עשויים עצי אגוז. ועליהם פיתוחים, צורות של זרי פרחים ועלים מכל המינים.
הקירות מכוסים במעטה של זהב טהור. מעל התקרה המקושטת, משתלשלת נברשת בדולח זוהרת. הרצפה עשויה שלבי עץ ומכוסה בשטיח כבד, שעליו עומדים כורסאות מקושטות פתוחי פרחים וצבועות בצבע לבן בוהק, מרופדות קטיפה עדינה ויקרה, מסביב לשולחן נחושת יקר ערך המכוסה בלוח שיש.
בצד מזרח בתוך הקיר קבוע ארון קודש קטן עשוי מעץ זית מארץ ישראל, מכוסה אבנים יקרות ומשבצות זהב. ליד ארון הקודש, עומד עמוד ״שטענדער״ קטן מגולף גם הוא מעץ זית, ועליו מונח סידור עתיק כתוב בכתב יד, ירושה מדורי דורות. הסידור כתוב על קלף וכרוך בפאר בכריכת מעטפת עצי זית מעשי אומן.
מצדו הימני של העמוד, בזוית החדר, מונחת תבנית בית המקדש, עבודה אמנותית מפוארת. תבנית בית המקדש זו פותחה כולה מעץ זית מארץ ישראל, ומדגימה בדיוק רב ובפרוטרוט את הבית שבנה שלמה המלך, על כל אשר היה בו, שכלוליו והידוריו וכלי השרת שבו.
בתקרת הקלויז השתלשלה נברשת מנחושת ובדולח, בעלת שבעים ושתים קנים, ובזכוכית פרחים מלוטשים ומבהיקים. נברשת זו היתה עטופה כל השנה בבד, רק בחגים היו מסירים את הבד ומדליקים את כל הקנים. הנברשת תלויה באמצע הקלויז, מאירה ומזהירה את כל הקלויז הענק באור יקרות.
הפרוכת המפוארת בעולם, שמקורה מקהלה יהודית בבוכרה שמוצאה מספרד. אחת הקהילות העשירות בבוכרה קנתה את הפרוכת אצל יהודים ממגורשי ספרד בעד הון תועפות. מאוחר יותר כשיהודי בוכרה ירדו מגדולתם עקב רדיפות, משכנו את הפרוכת בבנק אשר במוסקבה חלף הלוואה של כמה אלפי רובלים, אבל בתנאי מפורש שבמקרה של אי תשלום החוב, אסור לבנק למכור את הפרוכת סתם כך, אלא אך ורק לבית כנסת.
על פרוכת המשי הלבנה הזאת, היו רקומים חוטי זהב ענבי גפן, שהקיפו שני לוחות אבנים עשויים זהב. עלי הגפן וענביו רקומים עם פנינים ומשובצים ביהלומים וספירים. כל אדם, אפילו לא מבין ובעל מקצוע, יכול היה להבין שפרוכת זו היא יקרה מאוד, חפץ עתיק ונדיר.
[הערת המערכת: בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נטל עמו כבו"ק האדמו"ר בעל הכנסת מרדכי מסאדיגורה זיע"א, את הפרוכת בהמלטו מן העיר סאדיגורה. יצוין כי קיימת חלופת שו"ת עניפה של הכנסת מרדכי עם גדולי דורו בנוגע לפרוכת זו היות וסדר הדברות שהיו רקומות בה לא היה כפי הסדר שכתוב בפסוקי התורה]
ארון הקודש הגדול והמפואר שבקלויז, היה יצוק מפלדה מיוחדת, בנוי לתלפיות. בארון הקודש הונח ספר תורה קטן ונפלא, שכל אות בתוכו היא כל כך יפה ונקיה ובולטת כאילו נכתבה רק אתמול. חסידים אומרים, שאת ספר התורה קיבל הצדיק מרוז׳ין במתנה, מהרה"ק מנעשכיז. הספר נכתב בידי הרה"ק רבי משה סופר מפשווארסק בעל "אור פני משה".
הקמת ויצירת הארון הקודש קשורה במעשה זה.
בשנת תרמ״ב חדרה כנופית גנבים לקלויז, כנראה חפשו את הפרוכת יקרת הערך ושאר כלי הקודש הנהדרים ששוויים אלפי רובלים, כנראה שלגנבים לא היה מידע על אופן שמירת האוצרות האלו בקלויז, הם לא ידעו שחפצים יקרים אלו לא מלינים בקלויז אלא בחדרי הבית של הרבי. בחרי אפם על טרחתם לשווא, כילו הגנבים את כעסם בספרי התורה, הם פרצו את ארון הקודש שהיה עשוי עץ זית יקר, הוציאו את ספרי התורה, קרעו וחיללו אותם. על הספסלים והשולחנות, על הקירות המקושטים ועל הארון בעצמו חרטו שתי וערב וערכו חורבן גדול בקלויז הנהדר. בדרך נס, פסחו על חדרו של הרבי, שבו נמצאים הרהיטים יקרי הערך.
אין לתאר את הצער והאבל הגדול ששרר בחצר וגם בכל העיירה בעת שלמחרת בבוקר נודע על החורבן הנורא ועל חילול הקודש…
בזמן ההוא הופיעו הפוגרומים הראשונים ברוסיה, הרבה אנשים היו בדעה שזה לא היה בכלל מעשיהם של גנבים רגילים, כי אם מעשה להכעיס של פורעים רוסיים, שעברו בלילה בגניבה את הגבול של בסרביה בכדי לחבל בחפצי הקדושה המפוארים. נפוצה לכן השמועה ששודדים אלו יחזרו שוב במספר יותר גדול לשם חבלה ושוד בחצר הרבי.
אימה וחשכה נפלה על העיירה כולה. משטרת סאדיגורה קבלה פקודה ישירה ממושל המחוז בצ׳רנוביץ, לחקור היטב את המקרה ובמיוחד לתת שמירה מעולה לחצר הרבי. הנהלת החצר לא היתה לגמרי שבעת רצון מהמצב והיא השיגה אישור לייסד חוליה של יהודים, להגנה ושמירה. האחראי על כך היה אברך בשם אהרון, בנו יחידו של מוזג החצר ר׳ טעבל – ממקורביו של הרבי.
קבוצת החסידים השומרים, שמרה על החצר והקלויז לילה לילה, משך תקופה ארוכה, ברם המחללים לא באו יותר. כל הענין נשאר עד היום הזה חידה שלא נפתרה. אז החליטו להרכיב ארון ברזל העמיד בפני אש ובטוח מפני גניבה.
◆ ◆ ◆
חסידים מספרים כי פעם בא אל הרב הקדוש מרוז'ין מלמד בכפר, שהוציא את כל מה שהרויח בזמן שלם כשכר לימוד, להוצאות הדרך להגיע אל הרבי ולקבל את פני קדשו. בהיותו עני ובלתי נודע, לא נתן לו הגבאי לבא לפני הרבי, אלא ציוהו לחכות עד יום ששי לפני קבלת שבת, לזמן הקבלת שלום לכל האורחים.
המלמד העני שנפשו חשקה במאוד לראות את פני הצדיק, ולא היתה לו סבלנות לחכות עד יום ששי לפנות ערב, התיישב בדעתו, וישב על מדרגות הבית המובילים לחדריו של הרבי. כך ישב שם יום ולילה בלי אוכל ושתיה, באמרו שהוא מוכן ומזומן למות מרעב ומצמא על המדרגות של בית הרבי, אם לא יתנו לו לבא לפני הצדיק. הוא סירב לטעום שום דבר. כאשר גרשוהו משם, היה חוזר מיד למדרגות.
הגבאים הודיעו על מקרהו של האברך לרבי, והצדיק פקד על המקורבים להניח תיכף ומיד למלמד לבא לפניו.
־ "זמן שלם לימדתי בכפר – סיפר האברך לרבי לאחר קבלת שלום ־ בכדי שארויח ואחסוך את הוצאות הדרך לצדיק הקדוש, מכל מה שהרווחתי נשאר לי רק רובל כסף אחד. יקח נא רבנו הקדוש ממני את ה׳׳פדיון הדל הזה ואל נא יביישני. גם הקדוש ברוך הוא קיבל את מנחת העני הדלה, את הקרבן – מנחה עם מעט הקמח, בדיוק כמו הקרבן בהמה של העשיר"! הרבי לקח את הרובל מידו של המלמד, אחזו זמן מועט בידו ולחש תפילה חרישית, ומיד החזיר את המטבע לאברך ואמר לו:
– "הרי לך "מטבע", שתביא לך ברכה והצלחה"!
הבטחה ברורה שכזאת היתה דבר מופלא ונדיר. לכן אין פלא שהגבירים שנמצאו אותה שעה בחצר הרבי, כאשר נודע להם על דיבורים אלו של הצדיק, עשו כל מה שאפשר בבדי להשיג את אותה "מטבע ברכה והצלחה". מיד נערך מכרז ומחיר המטבע עלה עד עשרת אלפי רובלים. לבסוף זכה במטבע גביר אחד מאבות משפחת הורנשטיין מראדומישל. מטבע זו הביאה לחסיד העני, ממש "אומר ועושה", ברכה והצלחה מיידית. הוא נכנס אחר כך לרבי, ונתן לו "פדיון גדול", מעשר מהרווח, תוך שהוא מספר לו על הישועה. – "הפדיון שלך ישמש לדבר שבקדושה ־ אמר לו הרבי – סכום זה הוא הראשון שישמש לבנין של קלויז מפואר".
ברם, הצדיק מרוז׳ין לא בנה את הקלויז הזה. למרות שתכניות הבניה כבר היו מוכנות. זקני החסידים מספרים, מה היתה הסיבה שהצדיק עיכב את בנין הקלויז:
בעת ביקורו של הצדיק המפורסם רבי משה מסאווראן אצל הצדיק מרוז׳ין, אמר לו הצדיק מרוז׳ין:
־ "סאווראנער רב, אני רוצה להראות לכם דבר חשוב". והוא הראה לו את תכניות הבניה של הקלויז החדש. למראה התכניות, החויר הצדיק מסאווראן וקרא אל הצדיק מרוז'ין: ־ "רחמו נא, רבי, ואל תבנו את הקלויז הזה"! והצדיק מרוז׳ין שמע לעצתו ואמנם לא בנה את הבנין.
לפני פטירתו הסביר הרבי מסאווראן בעצמו את פשר בקשתו הנדירה:
– ראיתי בתכנית, שהצדיק מרוז׳ין כיוון את כל אותן הכוונות שכיוון משה רבנו ע"ה בעת הקמת המשכן, לכן פחדתי שלא יארע בחנוכת הקלויז אותו הקידוש השם שהיה בחנוכת המשכן, במיתתם של שני בני אהרן"!
רק כעבור הרבה שנים הגשים בנו, אדמו"ר הזקן מסאדיגורה, את רצון אביו, ובנה את הקלויז מעין דוגמת יופיו של בית המקדש. הוא קיוה שכוחו הגדול של אביו, וגם כוחו הוא, יגנו על בניו שלא יפלו כקרבנות.
ברם, נגזרה הגזירה. אחרי שנים, בתקופה של שנתיים ימים, בשנים תרמ"א ־ תרמ"ג, נסתלקו שנים מבניו, בנו הגדול הרה"ק רבי שלמה׳ניו, וחתנו הרה"ק רבי נחום בער׳ניו, למגינת לבם של קהל החסידים ששני אלה היו להם לאבני דרך בהתקשרותם אל הצדיק.